'אחרי קו מטרות' – היעדים להמשך

פרשה ומימושה – לפרשת אמור – ל"ג בעומר – תשפ"ג

הרב אליעזר חיים שנוולד

התרגולות הבסיסיות שלמדו אותנו ב'לוחמת הפרט', בראשית דרכנו בטירונות, נועדו להטמיע בלוחם תובנות והתנהגויות חיוניות למצבי לחימה. אחת מהן – מיד לאחר סיום כיבוש היעד ניתנת הפקודה: "לשכב אחרי קו מטרות!" - לתפוס עמדות כלפי היעדים הבאים. זוהי תרגולת חיונית משום שמבחינה פסיכולוגית, לאחר הצלחה בקרב קשה לכיבוש היעד והשגת 'המטרה', יש נטיה לראות בכך סוף פסוק. להיכנס לשאננות, 'לנוח על זרי הדפנה' ולבקש מנוחה. או לשקוע בחוסר מעש כתוצאה ממבוכה או מדילמה שמקשה להגדיר מהו היעד הבא. התרגולת נועדה להטמיע בלוחם את התובנה שבכיבוש היעד מסתיים הקרב הנוכחי אבל לא בהכרח מסתיימת המלחמה הכוללת. צפויים אתגרים נוספים שיש להיערך לקראתם באופן מיידי: בהתמגנות על היעד מפני התקפות נגד, בהמשך ההתקפה מול יעדי עומק. צריך 'לנצל הצלחה' - לפעול מיד ולהמשיך את תנופת ההצלחה. אסור לאבד זמן יקר ולהתמהמה בחוסר מעש. שהשאננות של הניצחון בקרב לא תגרום להפסד ולתבוסה במלחמה הכוללת.

עקרון דומה קיים גם כלפי השגת יעדים ומטרות בתחום האישי הציבורי והלאומי. כאשר לנגד העיניים עומד יעד חשוב, ומושקעים מאמצים גדולים להשגתו. במיוחד אם מדובר על מאמצים שהושקעו לאורך זמן. לאחר שהיעד הושג ישנה נטיה לעצור במקום. להיכנס לשאננות, 'לנוח על זרי הדפנה' של ההצלחה. או לשקוע בחוסר מעש כתוצאה ממבוכה משום שאין מטרת-על ערכית, כללית, לטווח רחוק שאמורה להנחות ולהגדיר מהו היעד הבא.  מצב כזה בתחום האישי והלאומי עלול להביא לתהייה, למשבר ולהתפרקות.

בפרשתנו אנו לומדים על כמה 'מצוות התלויות בארץ'. מצוות מנחת העומר - לקצור את ראשית תבואת השעורים החדשה, ממחרת הפסח, ולהקריבה במקדש: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג ט). לפני קצירת העומר להקרבה במקדש אסור לקצור את התבואה החדשה שגדלה באותה השנה, ולפני הקרבת העומר במקדש אסור לאכול מהתבואה החדשה. ועל מצות פאה - כאשר קוצרים את תבואת השדה אסור לקצור אותו עד הסוף, צריך להשאיר פינה לא קצורה, עבור העניים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג כב). ואת מצות ספירת העומר - ספירת הימים מהקרבת העומר בפסח ועד שבועות.

מצוות העומר היתה מצוה הראשונה התלויה בארץ שעם ישראל קיים בכניסה לארץ בימי יהושוע בן נון: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ה יא). "ממחרת הפסח - יום הנפת העומר שהקריבו עומר תחלה" (רש"י. בניגוד לדעה שחיובה החל רק לאחר 14 שנות כיבוש וחלוקה,  כשאר המצוות התלויות בארץ, קידושין לז ב).

לא בכדי זו היתה מצוה הראשונה. משום שאמרו חכמים במדרשם על הפרשה: "ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ? הוי אומר, בזכות מצות העומר! דכתיב גביה: 'כי תבואו'. לפיכך משה מזהיר את ישראל, ואומר להם: 'כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר'" (ויק"ר כח ד). משום שמצוות העומר משקפת את הקדושה העצמית המיוחדת של ארץ ישראל מכל הארצות: "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות" (משנה כלים א ו). אולם מביניהם רק העומר קרב על גבי המזבח ממש (הביכורים ושני הלחם מונפים בלבד).

העבודה החקלאית היא תהליך ממושך ותובעני. בדרכו של עולם כאשר החקלאי רואה סוף סוף את פירות עמלו בשלים ומוכנים הוא מרגיש שהשיג את היעד והוא מבקש להנות מהשגתו באופן מיידי. לקצור אותו מיד עד השיבולת האחרונה ולאכול ממנו. מצות העומר באה ללמד שגם השגת המטרה החקלאית אינה סוף פסוק. יש עוד יעד של קדושה שצריך להתממש לפני שמממשים את פירות ההצלחה. וגם היא אינה סוף פסוק משום שמתחילים למנות ממנה את הימים לקראת היעד החשוב של מתן תורה. וגם זה אינו סוף פסוק אי אפשר לקצור ולאכול לפני שהוא מושג בהבאת העומר למקדש. אולם גם הוא אינו סוף פסוק. משום שמצות פאה מונעת לקצור את כל השדה עד השיבולת האחרונה, ויוצרת את התודעה שהמטרה לעולם אינה מושלמת בסופה, יש יעדי חסד נוספים שיש להשיג אחריה. וכך הלאה עד אין סוף. חכמים הדגישו את היסוד הנצחי של עם ישראל שאינו מכלה את פאת שדהו: "'כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה' (ירמיהו מו כח) - אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן 'אעשה כלה'. 'ואותך לא אעשה כלה' - אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם כמה דאת אמר (ויקרא כג, כב) 'לא תכלה פאת שדך' לא אעשה כלה" (ויק"ר כט ב)

אחרי מסע מפרך בן ארבעים שנה לארץ. שהיה רצוף משברים וקשיים. נכנסו ישראל לארץ לה קיוו כל השנים. מצות העומר בכניסה לארץ באה ללמדם שירושת הארץ לכשעצמה אינה 'סוף פסוק'. אם תתעצב התודעה שהמטרה הושגה, תתחיל התפרקות. מכאן ואילך יש להמשיך לבנות את הארץ ולפתחה ולקיים בה ממלכה יהודית ששואפת לחיים ערכיים של קדושה והתקדמות בלתי פוסקת – ללכת מחייל אל חייל. אם יובן שהשגת המטרה אינה סוף פסוק, ויש יעדים רבים להמשך, היא תתקיים לנצח.