פרשת 'אחרי מות' פותחת ב'סדר העבודה' של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, ובמגבלות הכניסה אל קודש הקודשים.
"וידבר ד' אל משה, אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ד' וימותו. דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות וגו'". (ויקרא טז א).
הפרשה נקראת בבית המקדש ביום הכיפורים - בשיאו של היום הקדוש ביותר. (משנה יומא ז א). (ירושלמי). ברוב השנים אנו קוראים את פרשת אחרי מות בשבת שאחרי יום העצמאות ויום הזכרון לחללי צה"ל!
הביטוי "אחרי מות שני בני אהרון" מציין את עיתוי הציוי למשה, "ביום שאחרי" מיתת נדב ואביהוא. המוזכרת בפרשת שמיני. "כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (לעיל י ח ט), ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'. והקרוב, שהיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם" (רמב"ן שם).
עפ"י חז"ל השיוך של הציווי על הגבלת הכניסה לקודש הקדשים ל"יום שאחרי" מותם הוא בבחינת הפקת לקח מרתיע מהאסון. הוא נועד להזכיר את הסכנה שבדבר כדי "לזרז" את הכהנים להקפיד על הגבלות הכניסה לקודש הקדשים. (תו"כ, רש"י כאן).
אולם היה בכך גם סוג אחר של "זרוז" והעצמה ב"יום שאחרי" השכול.
נדב ואביהוא היו שנים מגדולי הדור, עליהם אומר משה לאהרון: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (תו"כ, ויק"ר, רש"י ויקרא י ג). מותם הטרגי – מתרחש בשיאו של אירוע מכונן וחגיגי - חנוכת המשכן.
אביהם השכול מקבל את מיתתם הפתאומית בדומיה, "וידום אהרון". מיתת הבנים היא לכאורה קטיעת ההמשכיות, התגלמות החידלון, ואבדן התקוה לעתיד. אולם הוא מקבל את הדין ללא ערעור, ונושא בליבו את כאב השכול שאין דומה לו. "קשה לקב"ה מיתת בני הצדיקים בחייהם". (צרור המור ויקרא י ב). בעטיה של השתיקה: "קיבל שכר על שתיקתו". (רש"י ויקרא י ג).
אולם ניתן להבחין ש'שתיקתו' לא היתה 'שיתוק'! ו'דומיתו' היתה רבת הבעה. לא דממת מוות, של חידלון ושממה, לא אין אונים אלא בחירה אסטרטגית להתעלות לתובנות שבאות מעולם גבוה ופנימי יותר שבו "לך דומיה תהילה". לעולם גבוה שאין המילים יכולות לבטא את השגותיו.
ביהדות יש שלילה מוחלטת של 'פולחן המוות' האלילי. הכוהנים אסורים במגע עם המת, וחל אסור להתגודד על המת. כל זאת מתוך ההבנה שהמוות אינו חידלון אלא "שבירת הלוחות" ש'אותיותיהם פורחות באויר' ומתעלות לעולם רוחני חסר גבולות. (ירושלמי יומא א א).
ה'שבר' האסוני, 'שובר' את המציאות הקיימת, ומציב ב"יום שאחרי" אתגר קשה של עיצוב המציאות מחדש. הוא יוצר הזדמנות אך גם מעמיד בפני בחירה קשה. במקום שהשבר והכאב יגרום לשקיעה בתהומות וידרדר את המציאות, הוא מאפשר לבחור, בחירה אסטרטגית, ביצירה עתידית ובבנין. בהובלה לגבהים ולעומקים חדשים. במקום שהשבר יגרום לאבדן המסגרות הוא מאפשר לבחור במינוף ובפריצה אל העתיד של כוחות כבושים שהיו כבולים עד כה, למרחבים חדשים.
כך גם ב"יום שאחרי" מות נדב ואביהוא ניתנה משמים האפשרות המוסדרת לעבודה פנימית וגבוהה ב"קודש הקדשים" – עבודת הכהן ביום הכיפורים.
ישנה אמירה השגורה בפי ה'עולם': "אחרי מות -קדושים, אמור". לאמור - ישנה 'אמירה' מהותית וחדשה 'אחרי' ומתוך הטרגדיה של 'מות קדושים'.
חז"ל בארו את הקביעה לקרוא את פרשת 'אחרי מות' (שאירעה בניסן) ביום הכיפורים: "על דעתיה דרבי יוחנן למה מיתת בני אהרן אמורה בעניין, ולא מתו אלא במילואים? א"ר חייה בר בא בני אהרן באחד בניסן מתו ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". (ירושלמי יומא א א).
מרן הרב קוק זצ"ל מבאר ש"מדת מיתת צדיקים המכפרת" היא בעלייתם "למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו". (אורות המלחמה א)
מתוך עליה זו של המתים, מוקרנת גם עוצמה רבה כלפי מטה, לחיים, שמתמודדים עם מיתת הצדיקים.
עם תחילת שיבת ציון וחזרת בנין 'כח המגן' העברי - מקבלת ההתמודות עם השכול ומיתת הצדיקים משמעות מורחבת. הכאב שבו יוצר תובנות שלעיתים לא ניתן להכילם במילים, והדומיה שבו היא התהילה. השכול בא ללא ראשית, ללא הכנה מוקדמת, ועיקרו הוא "היום שאחרי". הבחירה האסטרטגית לבחור בחיים ובבנית העתיד מתוך המשבר
[