'מנקים שולחן' ביום שאחרי
פרשה ומימושה - לפרשת מצורע – הגדול - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
פרשת מצורע מהווה המשך לפרשת תזריע. בפרשת תזריע עוסקת התורה בדין יולדת ובאבחון של נגע הצרעת ובפרשת מצורע עוסקת בטהרת המצורע לאחר שנתרפא מצרעתו ונמצא נקי. לפני שיכנס ויחזור לשגרת חיים תקינים.
תהליך טהרתו של המצורע בא ללמדנו עקרון משמעותי ואקטואלי בשבוע שבא אחרי בחירות סוערות שבהם הוטח הרבה רפש בין המפלגות והמועמדים. כדי לעמוד עליו עלינו לבאר את המשמעות של קרבנות המצורע ביום השמיני לטהרתו התלת שלבית: "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה ושלשה עשרנים סולת מנחה בלולה בשמן ולוג אחד שמן" (ויקרא יד י) "וכבשה אחת – לחטאת" (רש"י שם). וכן פרטה התורה את הקרבת החטאת: "ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר מטומאתו ואחר ישחט את העולה. והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר עליו הכהן וטהר" (שם יט-כ). יש שואלים מדוע מקריב המצורע קרבן חטאת? במה חטא? ואם תאמר שהוא כפרה על חטא לשון הרע, הרי התכפר בעונש הצרעת עצמו: "יסורים ובושת של נגע, כפרו לו על אותו חטא" (רש"י סוטה טו א).
אם כן מדוע הוא זקוק להתכפר גם בקרבן חטאת?
הרמב"ם כתב שהקרבן הוא השלמת תהליך הכפרה (סהמ"צ עשה קיא). אולם אין בכך לומר שהם אכן באים לכפר על חטא כלשהו שכן הגמרא קבעה בצורה מפורשת: "אבל חטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים. לפי שאין באין על חטא" (סוטה שם). הסימן לדבר שנתנו חכמים: שבחטאת ואשם שבאים על חטא אין מביאים עימם נסכים: "וכן אמרו בגמרא סוטה שהסבה בהיות החטאת והאשם אינן חייבין נסכים: כדי שלא יהא קרבנו מהודר, והוא הסבה בהיות מנחת חוטא בא בלא שמן ולא לבונה ואמרואבל חטאת מצורע ואשמו טעונים נסכים לפי שאין באין על חטא" (רמב"ם פיהמ"ש מנחות ט, ו).
הכתוב ציין את מטרת הקרבת החטאת שאינה באה על חטא: "וכפר על המטהר מטומאתו", וכן: "וכפר עליו הכהן וטהר". ומכאן שיש לפרש את המונח 'חטאת' לא כבא מהמילה 'חטא' אלא מהמילה 'חיטוי' שמשמעו טהרה מטומאה וניקוי מוחלט וסופי מהמצב שקדם וממותרותיו. המצורע חווה אירוע טראומטי שיש לו השלכות נלוות במספר מעגלים, נפשיים, רוחניים (טומאה) וחברתיים (סוג של נידוי) והוא עלול להמשיך להדהד את החיים שלו גם אחרי טהרתו. התורה באה ללמדנו בתהליך טהרת המצורע כיצד 'מחטאים', סוגרים מעגל ומנקים שולחן ב'יום שאחרי', בלי להותיר 'שאריות' ופסולת שלא מאפשרות לחזור לשגרה בריאה, ליצירה ולחיים. אדרבא, ניתן לומר עפי"ז שגם בקרבן חטאת שבא ככפרה על החטא הוא נקרא 'חטאת' - מלשון 'חיטוי'. אנו מבקשים ל'חטא' את החוטא מאשמת החטא הרובצת עליו.
תהליך ה'חיטוי' והניקוי אינו תמיד כל כך אהוד ביחס לעשיה העיקרית. כשהיינו חיילים אהבנו את האימונים ואת הפעילות המבצעית ולא אהבנו את משימות הנקיון, שאחרי האימון, הארגון ו'סגירת המשטח'. למרות שהיה עלינו להבין שאם לא ננקה ונארגן היותרת, הפסולת, אי הסדר והתוהו ובוהו שנותר ממנו, עלול להאפיל על תוצאותיו, על החזרה לשגרה ועל המוכנות להמשך.
אף יותר מכך. בכל דבר שקיים בעולם יש עיקר ופסולת. והם מעורבבים זה בזה. עיקר עבודת האדם לברור את העיקר מן הפסולת. אולם לאחר הברירה ושימוש בעיקר נותרה הפסולת וצריך לטפל בה. בעבר היה מקובל לפנות את הפסולת להרחיקה ולהשליכה כמות שהיא במקום אחר. בעידן המודרני ישנה הבנה שצריך לדעת כיצד לטפל בפסולת משום שקיומה כמות שהיא עלולה לגרום נזק לסביבה.
בפרשה הקודמת למדנו על 'קרבן היולדת'. בתהליך ההריון יש לעובר שליה המקיפה אותו ומאפשרת את תהליך התפתחותו. אולם לאחר הלידה של עובר בריא, השליה נחשבת כפסולת ואין לה יותר יעוד, ועלינו לסלקה. הלידה היא חויה משמחת של יצירת חיים חדשים אבל בשוליה היא גם חויה של כאב וזוב דם מתמשך, ויש בה גם מהלכי נפש חיוביים ושליליים, והשפעות רוחניות מסוגים שונים. כיצד מגמרים ומבדלים את העיקר, את חוויית הלידה שתיוותר כחווייה היחידה, ללא השפעת התופעות הנוספות שאירעו במהלכה? זו המשמעות של קרבן 'חטאת היולדת' שבפרשה הקודמת (ויקרא, יב א-ח). שכן גם שם שאלו האם הוא בא על חטא? במה חטאה היולדת? אדרבא, מצוה גדולה עשתה היולדת שהביאה חיים חדשים לעולם!?
אמנם רשב"י אמר שחטאה משום ש"בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה" (נידה לא ב). כלומר לתהליך הלידה המשמח והחיובי יש גם היבטים נפשיים שליליים שעלולים להתעורר במהלכה. ואותם צריך לנקות ולחטא לאחר הלידה. אולם רב יוסף חלק שם על כך והקשה: שאם הקרבן בא על השבועה של האישה במהלך הלידה היא נחשבת כ'מזיד' ואין מביאין קרבן אלא על 'שגגה', וכן הקשה: שאם כך היה עליה להביא 'קרבן שבועה' ולא 'קרבן יולדת'! וכן יש להוסיף על קושיתו שהרי נאמר במפורש שחטאת היולדת אינה באה על חטא: "איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא: חטאת יולדת ואשם מצורע" (תוספות זבחים ב א). על כן יש לומר שגם קרבן 'חטאת יולדת' הוא כ'חיטוי' מהטומאה שבמותרות דמי הלידה: "וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה" (שם).
כך ביקשנו גם להסביר את דברי הבריתא: "איזה עשיר? וכו'. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו" (שבת כה ב). פעולת האכילה מיועדת להזין את הגוף. באוכל יש עיקר ופסולת, אבות מזון ורעלים. במהלך האכילה והעיכול הגוף משתמש בעיקר ומפריש מעצמו את הפסולת שנחשבת כרעילה עבורו. על כן כדי להשלים את פעולת האכילה חובה להפריש את הפסולת המזיקה ע"י ההתפנות בבית הכסא. (זו גם הברכה המיוחדת 'אשר יצר' על תקינות מערכת הפרשת הפסולת).
בדומה לכך מצינו לגבי מצוות אפר פרה אדומה אשר נקרא 'חטאת' למרות שאינו בא על חטא: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא" (במדבר יט ט). הזאת מי הפרה על הטמא באה כטהרה ו'חיטוי' מטומאת המת: "הוא 'יתחטא' בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר. ואם לא 'יתחטא' ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר" (שם יב). עיקרה של טהרת אפר הפרה מבואר בחז"ל כניקוי הצואה והפסולת של מעשה העגל: "ומה צוה הקב"ה להביא פרה אדומה, לכפר על מעשה העגל, משל לולד שטינף לחצר המלך אמר המלך: תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל" (מדרש אגדה (בובר) במדבר יט סימן ב).
כמו כן מצינו את מצוות ניקוי הפסולת בעבודת הקודש 'ביום שאחרי' במצוות תרומת הדשן שבמקדש. 'תרומת הדשן' היא העבודה הראשונה שמתקיימת במקדש מידי יום בימות החול: "היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח, והיא הנקראת 'תרומת הדשן', והוא אמרו יתברך שמו: 'ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן'". (ספר המצוות לרמב"ם עשה ל. ובהלכות תמידין ומוספין ו א). חידוש גדול יש במצוה זו. אין מדובר רק על ניקוי המזבח משאריות ההקרבה אלא במצוה מתרי"ג מצוות, בעלת חשיבות מצד עצמה. על חשיבותה תעיד שמה, שנקראת בשם 'תרומה'. המהות של המצוה: "והוציא את הדשן: שרידי 'עבודת יום אתמול' טעונים פינוי והרחקה בכדי להתחיל את היום החדש במקום מחודש ופנוי כולו – לפני הסתכלות זו תגלה לנו חשיבות האזהרה שההתעסקות במעשה יום שעבר – ההוצאה ואולי ההרמה – מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים וכו'" (רש"ר הירש פסוקים ויקרא ו ג'-ד').
וכן מצינו כדוגמה את ניקוי הפסולת של 'היום שאחרי' באיוב שהקריב קרבנות אחרי המשתה הגדול והמאוחד של בניו: "והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם. ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם. והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם. כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. ככה יעשה איוב כל הימים" (איוב א ד-ה). הקרבנות שהקריב איוב באו 'לקנח' אחריהם את פסולת המשתה מחשש שמא חטאו במשתה: "אולי חטאו בני". חטאו פירושו חסרו בקיום מצות עשה, כמו (מלכים א א, כא): 'אני ובני שלמה חטאים', שפירושו חסרים. וכו'. 'וברכו אלהים בלבבם'. הוא הרהור עבירה, כי לעבור על לא תעשה בפועל לא חשד אותם כל כך, רק דאג על המניעה ממצות עשה, או על הרהור לא תעשה" (אדרת אליהו שם).
השבוע, תבוא לסיומה מערכת בחירות, שבעת כתיבת הדברים תוצאותיה עדיין אינן ידועות. הבחירות הן מהלך דמוקרטי ריבוני נעלה. אשרינו שזכינו לכך אחרי אלפי שנות גלות ותלות באחרים. אולם בתוך האור הגדול יש גם צללים וחושך, בתוך הטוב יש גם פסולת. מערכת זו הגיעה לשיא של הכפשות, פייק ניוז, פגעה באבני יסוד ערכיים ורוחניים, שיסוי איש באחיו, ניבולי פה ורפש הדדי. מפלגתי ואישי. 'ביום שאחרי' נצטרך לחזור לשגרה משותפת. אולם עדיין נשאר עם הפסולת הנותרת. שאריות הפלריגים הפליירים ופתקי ההצבעה שיתגוללו ברחובות. שאריות המסרונים הפוסטים הארסיים והמכפישים והסרטונים שהסיתו איש באחיו. ובעיקר עם המשקע הנפשי והיסודות הערכיים והרוחניים שהתערערו.
חובה עלינו 'לחטא' את האוירה הציבורית מכל אלה ולתקנה. אולם לא מספיק שנשליך אותם מחוצותינו ומהשיח המשותף, נצטרך לטפל בשרידי הפסולת הזו לבל תזיק. את חלקה עלינו לבער יחד עם בעור החמץ והנקיונות לפסח.