פרשתנו פותחת בנגע הצרעת באדם. שנגרמת מהחטא החמור של הדיבור להרע: "זאת תהיה תורת המצורע" - זו היא תורתו של מוציא שם רע". (ערכין טו ב).
גם טהרתו של המצורע, בהבאת הצפרים קשור ללשון הרע: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול". (רש"י כאן).
החומרה של לשון הרע נעוצה בכח הגדול שיש לדיבור האנושי: "מוות וחיים ביד הלשון". (משלי יח כא). הדיבור הרי הוא כנשק קטלני, בכוחו לבנות ולהחריב עולמות. על שמירת הלשון ונצירתה נאמר שהיא מאריכת חיים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו". (תהילים לד יב).
היצר להשתמש בכח הדיבור כדי לרכל ולהכפיש, לעיתים ללא הפקת תועלת, כנחש המכיש אדם, שלא לשם השגת מזונו: "מאי דכתיב (קהלת י): "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון". לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר לה: וכי מה יתרון לבעל הלשון?!". (ערכין טו ב).
שמירת הלשון קיבלה משנה תוקף בעידן המודרני עם התרבות אמצעי התקשורת ונגישות המידע החדשותי. התקשורת החברתית ממלאת צורך חשוב למין האנושי שזקוק לקשר החברתי, "כבר התבאר תכלית הבאות, שהאדם - מדיני בטבע, ושטבעו - שיהיה מתקבץ, ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להתקבץ".(מורה נבוכים ב מ). הצמאון הפסיכולוגי למידע, לעיתים אינו מרוסן ומתגבר בעיתות משבר ובמצבי אי וודאות. התקשורת שמספקת צימאון זה צריכה לגבש קוד אתי שימנע לשון הרע ופגיעה בזולת.
התפתחות הרשתות החברתיות והוואטסאפ בשנים האחרונות, יצרו מהפיכה במפת התקשורת החברתית והבין אישית. מחד הן מאפשרות תקשורת מהירה וקלה שמעבירה מידע חיוני בלחיצת כפתור, שומרת על תקשורת בתוך קבוצות, או במשפחה, בכל רחבי העולם, באמצעות העברת מידע, תמונות, סרטונים וקבצי קול. בכך היא שומרת את כולם בתמונה. מאידך כל בעל מכשיר סלולרי הופך לעיתונאי המפיץ מידע. לא פעם הוא משתמש בו להעברת מידע שלילי ולא מבוקר די צרכו. היא מאפשרת להביע עמדה אנונימית (טוקבק) אשר מנוצלת לא פעם להפצת מידע שקרי ולהכפשות ושימוש בלשון פוגענית (שיימינג) ובגרימת צער לאדם, הגובל באיסור "אונאת דברים", שהוא איסור מהתורה.
איסור "אונאת דברים" חמור יותר מאונאה בממון: "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון! שבאונאת דברים הוא אומר 'ויראת מאלהיך'". (רמב"ם סהמ"צ – ל"ת רנא). החפץ חיים פסק שאונאת דברים קיימת גם באמירה וגם בכתיבה. כאשר ידיעה כתובה מופצת ברבים, היא קשה אף יותר מאמירה שנאמרת בתפוצה מצומצמת. וכן כתבו הפוסקים שגם אם לא התכוון לצער את האדם, אבל ידע שהדברים עלולים לצערו עבר על "אונאת דברים".
כל בר דעת מבין שגזל או חילול שבת הם איסורים חמורים ביותר, מהתורה, איסור אונאת דברים הוא איסור מהתורה וחומרתו אינו נופלת מאלה. הדגש באיסור על "ויראת מאלקיך" מבליט את חומרתו, משום שההיפגעות של האדם ע"י דברים קשה מהיפגעותו מפגיעה בדברים. "כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן (לא ימחלו עליהן) יותר מן הממון". (חינוך של"ח).
ב"אונאת דברים" צריך האדם לשים את יראת ד' לנגד עיניו ולגלות רגישות רבה בטרם יאמר דברים שיש בהם כדי לצער ולפגוע בחברו, ואז יקבל את אמות המידה הנכונות לחומרת האמירה. "ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה, כי הקב"ה הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעיניים והוא יראה ללבב". (חינוך שם).
כיצד ניתן להתמודד עם תופעות אלה בזמננו? האם אפשר לאכוף את אי הפצת המידע השקרי והפוגעני ברשתות באמצעות החוק?
המפתחות לשמירת הלשון והפצת המידע מצויים בעולם החינוך למידות מתוקנות לשמירת הלשון ולאחריות אישית, ברוח פרשתנו. לא ניתן לאכוף זאת ע"י החוק בלבד. "איזהו גיבור הכובש את יצרו! שנאמר: "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". (אבות ד א). לפני שלוחצים על ה-SEND לספור עד שלוש ולחשוב מה עלול להיגרם כתוצאה מהמידע שישלח, שמא יש לנצור אותו ולא לשולחו.
"הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך ("("What's up, עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". (אבות ב א. החידוד של ערן קדרון מהישיבה).