זכרון ועצמאות משכול לצמיחה ומשואה לתקומה

הרב אליעזר שנוולד - הפרשה בחיי המעשה – שמיני - יום הזכרון ויום העצמאות - תשפ"א

לזכר סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד וסגן הראל שרם הי"ד – המונצחים בישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין 

בשבוע הקרוב יחול ראש חודש אייר, ונכנס ל'חודש הגבורה': "'אייר' בחינת 'גבורה'" (קהלת יעקב - ערך 'אי'). במהלך השבוע נציין את 'יום הזיכרון' לחללי צה"ל, נאמץ אל ליבנו כמדינה את משפחת השכול, נצדיע ונוקיר את הגיבורים שמסרו נפשם על הגנת המדינה. מיד בצאתו נחגוג את 'יום העצמאות' בהלל ובהודאה על הניסים והנפלאות להם זכינו בהקמת המדינה, 'ראשית צמיחת גאולתנו', על קיומה והישגיה הנפלאים. לא בכדי הזדמנו להם שני האירועים הללו ברצף, הם תלויים ומשלימים זה את זה, על אף הקושי והמורכבות שבחיבור ובמעבר החד ביניהם. הרצף משקף את 'מחיר הקיום' הלאומי שלנו, ש'אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף'. אולם הוא גם ממחיש שהשכול אינו חסר פשר ואינו מוביל בהכרח לחידלון, הוא משבר גדול שממנו ישנה אפשרות להתחדשות ולצמיחה, אישית ולאומית. מפעלי ההנצחה הפרטיים לנופלים, מצמיחים פרויקטים ועשיה מופלאה שמחזקת את האומה והמדינה. גם בשכול הפרטי של משפחתנו זכינו לייסד כמה מפעלי הנצחה משמעותיים לזכרו של אחי סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד ובראשם הישיבה במודיעין שנושאת את שמו. קיומה של המדינה כולה ושגשוגה הוא במידה מסוימת גם 'מפעל הנצחה' גדול לנופלים על שמירתה וקיומה.

בשבוע שעבר הזכרנו את זכרם של הנספים בשואה, ואת הטרגדיה הנוראה שאירעה לעם היהודי שכלתה כשליש ממנו - ששה מליון. הסמיכות בינה ובין יום העצמאות ממחישה את  הנחיצות של מדינה יהודית עצמאית שיהיה ביכולתה להגן על העם היהודי לאחר אלפיים שנות גלות ותלות חסרת אונים בעמים אחרים. אולם היא גם מדגישה את גודל הנס האלוקי שהתחולל בבנין והתעצמות מדינתנו, משואה לתקומה. עם חבול ומוכה, עור ועצמות, שקם על רגליו מאופר מאפר הכבשנים בעוז ותעצומות של חיים, יצירה ובנין. הקטסטרופה של השואה לא הולידה חדלון, אלא פרץ של כוחות יצירה ועשיה שהפכה את מדינת ישראל למה שהיא, בזמן כל כך קצר. "ואעבור עלייך ואראך, מתבוססת בדמייך; ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז ו).

בפרשת שמיני אנו קוראים על מות נדב ואביהוא שני בני אהרון: "ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ד' ותאכל אותם וימותו לפני ד'. ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דבר ד' לאמור: בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרון" (ויקרא י א-ג). אהרון שיכל את בניו המיוחדים והאהובים ביום השמחה הגדול של חנוכת המשכן. למרות הכאב הגדול והיגון על מותם "וידום אהרון". מספר פירושים נאמרו על 'דממה' זו של אהרון. הדממה היא סוג של 'קבלת הדין' (ילקוט תימני כאן, תו"ש אות כג) השלמה נפשית פנימית שאינה נקלעת למעגל של האשמה, כעס ומרירות. הדממה היא גם נכונות נפשית להתנחם ולרפא את השבר הפנימי: "היה לו הדבר לנחמה" (תנחומא סי' א, ובאבות דרבי נתן יד). הנחמה היא התנאי לצמיחה והתחדשות מתוך השכול והאבילות. בשונה ממה שנאמר ביעקב באבלו על יוסף בנו: "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם, ויאמר: כי ארד אל בני אבל שאולה. ויבך אתו אביו" (בראשית לז לה). דומיה מסוג זה אינה רק השלמה פאסיבית עם מה שאירע אלא גם יצירת תנאים לגיוס כוחות ותעצומות נפש שלא היו זמינים עד המשבר והשכול. שמא ניתן לראות זאת במה שאמרו חז"ל: "בשכר ענוותנותו של אהרון ע"ה זכה לברך את ישראל 'ברכת כהנים' שהם שישים אותיות כמנין ויד''ם" (מובא ב'מנורת המאור' עמ' 158. תו"ש אות כט). ה'ברכה' של הכהנים, אינה רק מקבץ של איחולים. ה'ברכה' היא 'שפע' והעצמה של כוחות חיים ויצירה שיורדים מהשמים. אהרון היה הראשון שנעשה 'צינור' להופעת השפע והברכה הזו, בעקבות ה'דממה' שלו לנוכח השכול. מכאן הוא הוריש זאת לצאצאיו.

מתוך התודעה הזו. נגיע לקראת סוף החודש לקומה נוספת של גאולה רוחנית, ליום שחרור ירושלים והר הבית, וזכר מלחמת המגן והישועה - מלחמת ששת הימים.

מועדים לשמחה ולגאולה שלימה!