צו קריאה
פרשה ומימושה - לפרשת ויקרא תשפ"ג
הרב אליעזר חיים שנוולד
לרפואת בועז בן כרמלה בתוך כל שאר חולי ישראל
השבוע התפרסם שהפרקליטה הצבאית הראשית קבעה: שההפגנות נגד הרפורמה המשפטית "אינן בעלות גוון פוליטי ולכן אין מניעה מלהשתתף בהן", ולכן היא מתירה לכל החיילים עד דרגת סא"ל (גם בשל"ת) להשתתף בהפגנות אלה. דובר צה"ל הדגיש שיש איזון ומותר להפגין גם בעד וגם נגד הרפורמה.
זוהי קביעה נפיצה ובעייתית, משום שאין בה אבחנה ברורה בין הפגנה, מחאה ובין סרבנות והמרדה.
הקביעה שאין מדובר על 'מחאה פוליטית' שנויה במחלוקת. אי אפשר להתעלם מכך שיש בהפגנות מניע פוליטי. אולם הן ללא ספק גם חושפות פערי גישות עמוקים יותר שנוגעים ליסודות הקיומיים של החברה הישראלית - ליהדותה ולתפיסתה הדמוקרטית. וזאת בניגוד לאופן שמנסים להציג את המחלוקת, כמחלוקת בין תומכי הדמוקרטיה לתומכי דיקטטורה, ובין תומכי המדינה היהודית הליברלית למדינת הלכה.
אז מדוע בכל זאת נתפס זה כך בקרב רבים בציבור? משום שבתקשורת ובהתרחשות ברחובות ובכיכר העיר נשמעות רק אמירות חד צדדיות, והצד השני לא נראה ולא נשמע. לא מתקיים דיון רציני, ואין כמעט הדברות, אלא בעיקר אמירה חד צדדית, מוקצנת, וזריעת פחד.
אם היה נדמה שבעידן הרשתות החברתיות אין כבר חשיבות להתרחשות בכיכר העיר, והיא פינתה את מקומה לכיכר הווירטואלי שברשתות, המציאות הוכיחה את ההיפך.
כאשר נושא כל כך מהותי עומד לדיון האם ניתן לאפשר השמעת רק קול אחד?! ואם הדיון מתקיים גם ברחובות ובכיכר העיר, האם נכון להעדר ממנו וליצור רושם שיש רק צד אחד, ואיתו האמת, השתיקה וההיעדרות של הצד השני כמוה כהודאה בכך!
"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם וגו'. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג א, ז). אמנם יש זמנים שעדיף לשתוק: "'עת לחשות - פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י): 'וידום אהרן' וזכה שנתייחד הדיבור עמו וכו'. (רש"י שם). אולם יש גם עת שאסור לשתוק! וצריך לקרוא בקול: 'ועת לדבר' - (שמות טו): 'אז ישיר משה' (שופטים ד): 'ותשר דבורה' (הושע יד): 'קחו עמכם דברים'" (שם). כעת זו עת לדבר, ולקרוא בקול!
"אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (משלי ח ד). בשעה זו ניתן לכולם 'צו קריאה' ואין 'פטורים'. חובה 'לקרוא בקול', להשמיע דעה, ולהציגה גם ברחובות ובכיכר העיר, בצורה דמוקרטית, מתוך אחווה, וללא הפרת הסדר הציבורי. אסור שישמע שם ויוצג רק צד אחד של הויכוח. רק כך יווצר שיח והדברות, רק כך יווכח הציבור שאין כאן אמת אחת חד צדדית, והדעות השונות יזכו לייצוג ראוי. מי שמצטנע ונמנע מלהשמיע את קולו בפומבי בעת הזאת, גם אם הוא בטוח שהצדק איתו, והדיבור מיותר, או מכל סיבה שהיא, אין לו לבוא בטענות שאין דעתו נשמעת, אלא לעצמו.
ספר ויקרא פותח בקריאה: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה, וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד' וגו'." (ויקרא א א).
המפרשים שאלו מדוע יש כפל בפסוק: 'ויקרא', 'וידבר', היה די להזכיר אחד מהם, וממנו משתמע השני? ומדוע היה צורך לשנות מדרך הכתוב המתחיל את הדיבור בדרך כלל ב'וידבר ד'' או 'ויאמר ד', בלי 'ויקרא'?
הרמב"ן (שם) באר שהצורך ב'קריאה' - 'ויקרא' - נבע מכך שהקב"ה 'קרא' למשה מאוהל מועד, להכנס פנימה. ואלמלא כן משה לא היה מורשה להכנס. אולם במדרש מצינו גם כיוון אחר: "'לולי משה בחירו' – שבחרו הקב"ה ובררו משישים רבוא, והיה מדבר עימו לעיני כל ישראל, ומשה וכל ישראל עומדין! מסייע ליה לר' אלעזר דאמר: 'ויקרא אל משה' – וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלוק לו כבוד למשה! וכו'" (מדרש הגדול שם). הכתוב בא להדגיש שהיתה שם 'קריאה פומבית' בפני כל העם, ולא 'דיבור' או 'אמירה' בחשאי. שהציווי על עבודת המשכן והקרבנות הצריך פומביות, בקול וברוב עם. הקב"ה 'קורא': 'משה משה' (מכילתא) גם כדי לחשוף בפומבי, בפני העם, את מעלתו. שכולם ישמעו ויווכחו שהקב"ה מדבר עם משה ישירות, והוא אינו נביא רגיל. גם אם הדבר היה ידוע כבר, בא העת לקריאה פומבית.