על הקרבנות והקדושה ועל המלחמות

הפרשה בחיי המעשה – ויקרא – זכור - תשפ"ב

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין

ימים של מלחמה בעולם, הם גם ימים של שיבוש סדרי עולם וסימני שאלה. המלחמה ומראות החורבן וההרג מערערים את הסדר הקיים ומחייבים לבחון מחדש הנחות יסוד עקרוניות וחשובות גם בתחום האידאולוגי, הערכי, המוסרי והמדיני. שאלות על עצם קיומה של תופעת ה'מלחמה' שבה מבקשים אנשים להשיג הישגים מאחרים ע"י גרימת הרס והרג. שאלות על הלגיטימיות של האינטרסים האישיים והלאומיים ועד כמה הם מצדיקים מלחמות שאינן מלחמות הגנה מובהקות, ועל אינטרסנטיות וצביעות אנושית, המביאה להתייצבות מנגד, לנוכח המלחמה סבלותיהם וצרותיהם של אחרים ואינה נחלצת לעזרתם. ועוד. אולם הם גם מעלות שאלות כלליות על עקרונות המוסר והערכים של האנושות.

בארץ, למרות שאנו נמצאים לכאורה מחוץ למעגל הלחימה עלו שאלות עקרוניות. על הדרך שבה ממשלת ישראל הרשמית צריכה לנהוג ביחס לצדדים הלוחמים? עד כמה עליה להתערב ולנקוט עמדה? ומה בין השיקול המוסרי לשיקולי האינטרסים המדיניים של ישראל? עד כמה צריך ראש ממשלת ישראל להיות מעורב בנסיונות התיווך? האם יש בכך גם סיכונים מדיניים לאינטרס של ישראל? ובשבת? ומה צריכה להיות המדיניות כלפי הפליטים? והאם נכון להשוות את האפשרויות של פליטים לא יהודים לפליטים יהודים?

מטבע הדברים הם גם יצרו חילוקי דעות, משום שמעבר לבחינת השאלות הספציפיות, ישנם חילוקי דעות לגבי הגישה המוסרית והעקרונית הכוללת. בין היתר ניתן היה לזהות את ההבדל שנובע מהמחלוקת שבין התפיסה של  ה'מוסריות' ה'מערבית' ה'פוסט מודרנית' לבין התפיסות הפרקטיות של האינטרסים כאן ועכשיו, ובין אמות המידה המוסריות היחודיות של התורה והיהדות, שמבקשת להתנהל בסוגיות ארציות מתוך מבט של קדושה שאינה סותרת את ה'מוסר הטבעי'. של עולם הקדושה הרוחני ושל עולם הקדושה שבא לידי ביטוי בחיים ובקדושת החיים. על ההבדל בין הגישות כתב הרב קוק זצ"ל ב'מוסר הקודש': "המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה. ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלקי" (אורות הקודש ח"ג פס' ב).

השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא אשר פותח בתורת הקרבנות והקודשים. בימי חז"ל היו מתחילים ללמד את התורה לילדים מספר ויקרא: "מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים (ספר ויקרא א.ש.), יתחילו להן מבראשית?! אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (ויקרא רבה ז ג). ספר ויקרא מדגיש את הקדושה המיוחדת של עם ישראל כפי שהיא באה לידי ביטוי בסדרי עבודת הקודש שבמקדש. כך גם הקרבנות שבפרשתנו.

המקבילה של התורה שבעל פה ל'תורת הקורבנות' שבתורה שבכתב הוא 'סדר קדשים' שבמשנה. גם הסדר של המסכתות במשנה הוא כסדר שלהם בתורה: "אחר כן חלק המאמר בענין קדשים. והחל בקרבנות הכהנים, שהם מסכת זבחים. ואחר זבחים מנחות, כפי סידורם בתורה" (הק' הרמב"ם לפיהמ"ש). במידה מסויימת ניתן לראות קשר מיוחד בין קרבן החטאת והאשם שקשורים לעולם המוסרי, משום שהם נועדו לכפר על חטאים וכישלונות: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ד' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ויקרא ד ב). הרב קוק זצ"ל קושר בין עולם הקדושה, האמונה והמצוות לעולם המוסר, ובין 'המוסר האלוקי והמוסר הטבעי': "מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהיה מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהי רעה ומהי טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב, אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה: בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת" (עין אי"ה ברכות ח"א עמ' 105)

השבת היא גם 'שבת זכור'. ובה אנו מקיימים את הציוי המוסרי לדורות של 'זכירת עמלק', ומלחמתו בנו עם צאתנו ממצרים בדרכנו לארץ. המלחמה שלא היתה לה סיבה אחרת מלבד השנאה וההתנגדות לעם ישראל ולקדושה שהוא מתיימר לייצג בעולם. זוכרים ומפיקים לקחים לעתיד.