קריאה אלוקית לבחירה ולחירות
הרב אליעזר שנוולד - הפרשה בחיי המעשה – ויקרא - תשפ"א
שבוע של בחירות בפתח. בפעם הרביעית תוך שנתיים. אחד היתרונות של שבת קודש, הבאה עלינו לטובה, שהיא מרחיקה אותנו ליממה מאמצעי התקשורת האלקטרונית והרשתות החברתיות, ומחלק מהשיח המתלהם שמשסה איש באחיו ומפלגה באחותה. השבת ונשמתה היתירה, מאפשרת לנו להתבונן במתרחש, מלמעלה, ללא רעשי הרקע של המולת קמפיין הבחירות.
בחירות חופשיות, לשלטון עצמי שלנו, במדינת היהודים הריבונית המפותחת, בערב חג החרות וזכרון היציאה שלנו ממצרים, היה אמור להיות אירוע משמח ומרגש. זוהי זכות מיוחדת שמביאה לידי ביטוי את השינוי הגאולי הדרמטי של תקופתנו, שקיבל תאוצה בעקבות הקמת המדינה ושיבת ציון. לאחר אלפיים שנות גלות, שברובן היו היהודים בני חסות, שחייהם היו תלויים בשרירות ליבם של שליטיהם הננו 'עם חופשי בארצנו' שבוחר את מנהיגיו שינהלו את חייו. למרות האופן שבו מתנהלת הפוליטיקה בישראל כיום, אל לנו להתעלם מהמשמעות הדרמטית הזו.
לא בכדי מזוהה 'זכות הבחירה', לבחור בעצמו ולא שיכתיבו לו את מנהיגיו, עם מדד החירות האנושית של היחיד. היא מביאה לידי ביטוי את היותו של האדם ישות עצמאית, בעלת בחירה, לטוב ולרע. זה שיכול לבחור באמת או בשקר, ולעשות טעויות בבחירתו. עובדה זו הובלטה אצל ה'אדם הראשון' שהתאפשר לו לבחור והוא נכשל בבחירתו וחטא באכילתו מפרי עץ הדעת.
פרשת ויקרא פותחת את ספר ויקרא. היא נפתחת ב'קריאה' אלוקית למשה להכנס למקום השכינה: "ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לד' וגו'" (ויקרא א א-ב). "בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם האלקים רק בקריאה שיקרא אותו" (רמב"ן שם). זוהי מעין 'קריאה' והזמנה לעלות ולהתקרב אל הקודש. מתוך 'קריאה' זו מצווה הקב"ה למשה את תורת הקרבנות. תורה זו קשורה בקשר הדוק ל'בחירה האנושית' שראשיתה בבחירתו של אדם הראשון: "אדם כי יקריב מכם קרבן - למה אמר 'אדם' ולא אמר 'איש'? ירצה לומר, כי יחטא ה'אדם', כמו 'אדם הראשון' שהתחיל לחטוא, יקריב קרבן" (תנחומא ויקרא א ח).
בתחילה עוסקת הפרשה בדיני קורבנות הנדבה לסוגיה, אשר באים מתוך 'בחירה' ורצון להתקרב לקב"ה, ולא מתוך חובה: "אדם כי יקריב מכם - כשיקריב (ת"כ) בקרבנות נדבה דבר הענין" (רש"י ויקרא א ב). כך גם דיני המנחה שבאה כנדבה (בתחילת פרק ב). וגם דיני קרבן השלמים (המוזכר בתחילת פרק ג') "שלמים – וכו'. שמשמע לשון נדר וצריך 'לשלם' את נדריו שהוא לשון תשלומים" רשב"ם שם ג א, ובחזקוני שם). ולאחר מכן מפרטת התורה את דיני קרבן החטאת (פרק ד') על 'חטא' הבא כתוצאה מבחירה שגויה של האדם: "אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת" (רש"י שם ד ב). יכולה זו להיות בחירה שגויה של היחיד או טעות של איש הציבור: הכהן המשיח ('חטאת הכהן המשיח'), והנשיא ('חטאת הנשיא'), ובין אם מדובר על טעות של הציבור כולו ('פר העלם דבר של ציבור'). כך גם לגבי קרבן האשם (פרק ה').
חג החירות הוא חג מכונן שמעצב של הדיאן אי הלאומי של העם היהודי. עם שצמח מעבדות לחירות. "עם שהחירות היא גורלו הנצחי" (עולת ראיה, ח"ב, עמ' רמד-רמה) מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים. שכן היא אבן יסוד באמונה היהודית. שכן החירות היא מרכיב יסודי בתפיסת עולמו. ולכן בתורתו יש תשדורת שלילית לגבי העבדות לבשר ודם להגיגי רוחו ולנטיותיו. "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י, א). היא אף הגבילה את משך הכפיפות של העובד למעסיקו (הרמ''א חו''מ שלג, ג).
בדרך כלל מקובל לייחס את מהפכת 'זכות הבחירה החופשית למאה השמונה עשרה, ולתקופה קצרה באתונה שלפני הספירה, אולם עקרון זה נקבע כבר שנים רבות לפני כן בתורתנו: "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור" (ברכות נה ע"א), והוא נלמד שם מבחירתו של בצלאל. "צריך שיהיה מתמנה ע"י המלכת הציבור, ואפילו בממונה מאת המלך, שהרי [בצלאל] נתמנה ממלך מלכי המלכים הקב"ה. ומכל מקום, הראה הקב"ה תורה לדורות, שצריך המלכת הציבור, וקל וחומר לממונה על פי מלך בשר ודם, שצריך המלכת הציבור. ואסור לו לעמוד במינויו להיות עליהם פרנס בלא הסכמתם אף על פי שבעצמו הוא ראוי לכך (הראי"ה קוק, באר אליהו, עמ' מ).