ספר ויקרא, שאנו מתחילים בקריאתו, "הוא תורת כהנים והלוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן". (הקדמת הרמב"ן לויקרא) והוא פותח ב"אדם כי יקריב מכם קרבן לד'" (ויקרא א ב).
בעבודת הקרבנות יש רבדים גלוים ורבדים נסתרים, נשגבים ובלתי מובנים לשכל האנושי. "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם". (רמב"ן ויקרא א ט).
על כן הקרבנות כלולים ב'חוקים' שלא נגלה לנו טעמם: "ו'המשפטים' הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון: איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, ו'החוקים' הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים: "חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן", ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן, כגון: איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכו'. וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד". (רמב"ם מעילה ח ח)
אולם לאורך כל הדורות ביקשו חכמינו, והרמב"ם בתוכם, (מורה נבוכים ג מו), לחשוף בפנינו את הרבדים הגלויים של טעמי הקרבנות.
אחד מרבדים אלה קשור למערכת היחסים שבין האדם לקב"ה. המילה 'קרבן' באה מהמילה 'קירוב': "הקרבן הוא השבה והתקרבות אל השי"ת". (מהר"ל נתיב העבודה ג) שכן הוא יוצר קירבה בין האדם לקב"ה. אולם יש בקירוב זה ממדים נוספים. "דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו, ועל כן נקרא קרבן, כדאיתא ב'ספר הבהיר' (אות ק"ט) בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתייחדים יחד והיינו ייחודו של אלקינו, דאמאי איקרי 'קרבן'? על שם שמקרב הצורות הקדושים, כהא דאת אמר: "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". וכו'. כי על ידי הקרבן מתאחדין, וכל ספירה משפעת לחברתה". (ריקאנטי בראשית ל"ב ע"א)
בכל התרבויות יש עיסוק בקשר וביחסים שבין אדם לאדם ובין אדם לחברה. היהדות הנחילה לעולם את האמונה המונותיאיסטית ולימדה כיצד להתנהל בקשר וביחסים שבין אדם לקב"ה, כיחידים וכאומה. כשם שבמישור הבין אישי יש כללים ועקרונות שנובעים מאסטרטגיה תפיסתית כוללת, כך גם במישור שבין אדם לקב"ה קיימת אסטרטגיה כוללת ויחודית.
אחד התחומים המשמעותיים במישור זה, הוא עבודת המשכן והקרבנות. "אדם כי יקריב קרבן לד'".
"ויש להבין, כי ענין הקרבנות הוא לקרב למסירת נפשו לה', וכענין שמצינו באברהם אבינו עליו השלום דכתיב (בראשית כב, יג): "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו", ואמרו חז"ל (ב"ר נו, יד) שכל העבודות שעשה באיל, אמר שיהא מקובל כאילו עשה בבנו כמו שכתוב "תחת בנו", וכן בכל קרבן היה הכוונה כאילו הקריב את עצמו, כמו שנאמר בריש פ' ויקרא(א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו'" שיהא חשוב כאילו הקריב נפשו לה', אבל זולת זה נאמר (ישעיה א, יא): "למה לי רוב זבחיכם וגו'", ונאמר (ירמיה ז, כב): "כי לא-דיברתי את-אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". ובענין השלמת נפשו לה' אמר דוד המלך ע"ה (תהילים נא, יח-יט): "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", ענינו רוח נשברה הוא השלמת נפשו ומאודו לה'". (פנים יפות להפלא"ה שמות כ כא)
צד ההקרבה בפועל שמהותו נסתרת, פועל על הרובד הגלוי, על הקשר עם הקב"ה.
הקשר בין האדם לאלקיו הוא קשר נאצל ומופלא, ושונה מקשר בין-אישי אנושי. בעצם מהותו הוא א-סימטרי, יש בו הדדיות ותלות, מחוייבות ורצון טוב של נדבה.
בדומה לקשר בין-אישי יש בו גם היבט של 'קרבן' במשמעות של 'התמסרות' ו'מחיר', שהנכסף ל'קשר' עם זולתו 'משלם' ו'מוותר' מ'עצמו' כדי להשיגו. ככל שהאדם 'שקוע' בעצמו הוא יתקשה לפנות מקום ל'זולתו'. ככל שה'קשר' חשוב ונכסף יותר כך נדרשת פעילות מאומצת יותר וכך ה'מחיר' שהוא יהיה מוכן לשלם גבוה יותר.
ישנה משוואה עם תבנית איסטרטגית שמוטבעת ביסוד העולם ובחוקי התנהלותו הישגים ותוצאות אינם קורים מעצמם, ואינם מתקבלים ללא מחיר.
הפרשה פותחת ב'עולת נדבה' של היחיד. קרבן שהאדם יוזם מעצמו, 'מחיר' שהוא תורם מעצמו להעצמת הקשר עם הקב"ה. ה'מחיר' שהאדם מוכן לשלם משתנה מבקר, צאן, עוף ועד מנחה. 'עולת תמיד' של הציבור הוא ה'מחיר' שהציבור 'תורם' מכספו (מחצית השקל) לשם חיזוק תמידי של הקשר עם הקב"ה.
לעומתו ה'חטאת' (בפרק ד') הוא סוג של 'מחיר' שהיחיד משלם על טעויותיו וכשלונותיו, כדי להשיב את הקשר לקדמותו. בתווך ה'שלמים'. (בפרק ד') שיש בהם מזה ומזה.
סוג זה של קשר גם יהיה לעתיד לבוא: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקדם, מקריבין קורבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה" (רמב"ם מלכים יא, א)