הבחירה בגלות
'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה- לפרשת וארא – תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד
תחילתה של פרשתנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם" (שמות ו ג), מהווה מענה לתלונה של משה רבנו לקב"ה, בסוף הפרשה הקודמת, על העמקת השעבוד והתארכות הגלות: "וישב משה אל ד' ויאמר אד-ני למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כב).
אולם חכמים מצביעים על כך שהמורכבות של השעבוד נבעה לא במעט מההתנהלות של עם ישראל, ומהבחירה שלו כיצד להתייחס לגלות. אמנם גלות מצרים: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" כבר נאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים אולם האופן שבו הדבר יתבצע כמה גלות וכמה עינוי יהיה הדבר תלוי בבחירה של עם ישראל, באופן שבו עם ישראל יבחר להתנהל: "אף על גב דמלכויות העתידות להיות. תלוי בתנאים הללו. ואם כן אין הדבר ברור לעת עתה אבל זה ברור, וכו', יחד - גרות ועבדות ועינוי יומשך זמן ד' מאות שנה מיום שנדבר עמו, וכו'. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור". (הנצי"ב העמק דבר בראשית טו יג).
כבר בראשית ההגעה של בית יעקב למצרים היתה זו אמורה להיות הערכות לישיבה זמנית בלבד, ודרך התנהלות היתה צריכה להיות כתושבים ארעיים שהגיעו לזמן קצוב בלבד. אולם מהכתוב אנו למדים שההתנהלות היתה הפוכה, כמי שבא להיאחז בה כתושבי קבע, ללא הגבלה של זמן: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מז כז). "ויאחזו בה - שקנו שם אחוזה" (אבן עזרא שם). הכלי יקר רואה בדברי הכתוב ביקורת על התנהלות זו: "וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב 'וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו ורגזו של יוסף כו'',
הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם. ולא כך אמרו אל פרעה" 'לגור בארץ באנו', מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור, כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם" (כלי יקר שם).
אנו מבקשים לעסוק ב'בחירה בגלות' בכמה היבטים. בעצם האפשרות של חלקים באומה 'לבחור בגלות' כאופציה קבועה, ולא כדבר זמני שיש לשאוף לסיימו מוקדם ככל האפשר, בהשלכות של בחירה זו, וגם לנסות ולברר מה יש בה בגלות המנוכרת הכפויה והארעית, ללא שלטון עצמי ולעיתים רבות גם תחת גזירות וסבל, שהיא מושכת את הגולים לבחור בה כפתרון קבע?! שמא הדבר נובע מהקושי לחיות בתנאים עראיים והשאיפה ליציבות, או מפאת ההרגל שהופך לסוג של טבע שני גם אם הוא אינו מיטיב לגולים, אך יש שמעדיפים את הרע המוכר על פני אי הוודאות.
כדי לשמר את הארעיות של הישיבה במצרים היו אמורים ישראל לבדל את עצמם ולהתרכז במעין מחנה ארעי בארץ גושן. אולם למעשה הם בחרו להתיישב בכל מקום ולהתערות באוכלוסיה: "'ותמלא הארץ אותם" - 'מהם' מיבעי? (היה צריך להיות כתוב ותמלא הארץ מהם א.ש.) וכן תרגם אונקלוס: 'מנהון'. אבל לשון המקרא 'אותם'. בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהיה מיוחד לישראל ומלאה מישראל לבד. אלא אפילו כל ארץ מצרים שהיה עיקר ישיבתם עם מצרים בכל מקום 'מלאה הארץ את ישראל'. ומשמעות 'אותם' – 'עימם'. וכו'. והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור נתישבו שמה. והינו דכתיב במכת בכורות: 'ופסח ד' על הפתח' הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ואע"ג שיבואר להלן (ב' כ"ה וג' ז') שפרעה נגש לישראל ולחצם לדור במיצר, כדי להשפיל דעתם. מכל מקום היה באופן שנשארו בקרב ערי מצרים בין בתיהם" (הנצי"ב העמק דבר שמות א ז).
הנצי"ב מפרש שההתערות באוכלוסיה היתה אסטרטגיה שהרציונאל שעמד מאחריה: ניטרול הזרות והחשדנות, ובכך לשמר את מעמדם ואת זכויותיהם. אולם למעשה ההתערות יצרה את ההיפך הגמור: החיכוך רק העצים את השנאה ואת הגזירות: "ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות. ומחשבת חשד מה שלא עלה על דעת ישראל. כל זה בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, (כמש"כ בפ' ויגש), אבל הם לא רצו כן. ובשמות רבה איתא עוד; שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים! דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים. ומשום זה ביאר המדרש שהפך ד' לבם לשנוא עמו" (הנצי"ב שם). בהדרגה הפכה ההתערות החברתית להתערות תרבותית ודתית.
ה'בחירה בגלות' באה גם לידי ביטוי בזמן היציאה ממצרים, אלה שהשתקעו בגלות, למרות השעבוד הקשה ולא רצו לצאת: "וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה" (כלי יקר שם). שכן מי שבחר להישאר שם התקיים בו עיקרון הבחירה, הפלאי, ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י ב), גם אם אח"כ ישלמו על כך מחיר כבד. עפ"י חז"ל מסתבר שהיקף הבוחרים בגלות לא היו מיעוט זניח: "וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמישה. ויש אומרים: אחד מחמישים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים. ואימתי מתו בימי האפלה, שהיו קוברין ישראל מתיהן, ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן" (תנחומא בשלח א).
התופעה של ה'בחירה בגלות' והפיכתה מארעי לקבע חוזרת על עצמה לאורך ההסטוריה: "כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ"מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ד' בכל לב להביאם אל ארצם, וע"כ הקב"ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות תושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם" (כלי יקר בראשית מז כח).
גם הבחירה להתערות במקום חוזרת על עצמה לאורך ההסטוריה. הנצי"ב ראה בה את אחד הגורמים לאנטישמיות: "וכבר ביארנו בס' בראשית על הפסוק: "'כי גר יהיה זרעך וגו'' אשר היא הסבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות" (הנצי"ב שם).
לאורך הדורות התריעו חכמים מפני האסון שתגרום ה'בחירה בגלות', הפיכתה לקבע, ושכחת ארץ ישראל: "וכן התמרמר על זה הגאון יעב"ץ (בהקדמת סידורו, בסולם בית אל), על שהסחנו דעתינו מארץ ישראל לשוב ולדור בתוכה, ובהיותינו בשלוה בחוץ לארץ כמדומה לנו שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת, על כן באו עלינו כל הרעות בשֶׁבֶת ישראל בארץ שפניא (ספרד), וארצות אחרות בשלוה, ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם שארית לישראל בארץ ההיא. צדיק ד', כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם, והתערבו בגויים, כל זאת באתנו כי ארץ צבי שכחנו לשוב אל ארץ מולדתינו" (אם הבנים שמחה, הקדמה).
"והנביא חגי צווח: "ועתה כה אמר ה' צבאות, שימו לבבכם על דרכיכם. זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה... לבוש ואין לחום לו, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְתַּכֵּר אל צְרוֹר נָקוּב. כה אמר ה' צבאות, שימו לבבכם על דרכיכם". וברש"י שם פירש: "'שימו לבבכם על דרכיכם' - על עסקיכם, שאתם רואין שאין במעשה ידיכם ברכה, כמו שהוא אומר 'זרעתם הרבה והבא מעט וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אל צְרוֹר נָקוּב' - כל רווח שאתם עושים הולך וכלה, כנותן מעותיו בקשר בגד נקוב", עכ"ל. ועל כן צווח הנביא ליתן לב על זה. והכפיל דבריו בזה: "כה אמר ה' שימו לבבכם על דרכיכם", כמזהיר שלא לסגור את העינים מלראות שכל עמלינו הולך לטמיון ביד אויבינו. ובמדרש תנחומא (פרשת "תצוה" 76) כתב בזה"ל: "את מוצא כשגלו לבבל מה עזרא אומר להם - עלו לארץ ישראל. ולא היו מבקשים. אמר להם עזרא: זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ולא לשבעה... לבוש ואין לחום, וְהַמ ִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אל צְרוֹר נָקוּב", עכ"ל. הרי, דכל זה נאמר על הממאנים מלעלות אל ארץ ישראל. ובצפניה נאמר: "ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם, האומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע. והיה חילם למשיסה ובתיהם לשממה, ובנו בתים ולא ישבו, ונטעו כרמים ולא ישתו את יינם", עיי"ש בפרק א 77. וממש כל זה נתקיים בימינו האלה כמעט בכל מלוכות אירופה, והכל נעשה בשביל ההיסח הדעת שהסיחו מלעלות לארץ ישראל, כמבואר במדרש תנחומא הנ"ל" (אם הבנים שמחה, הקדמה).
על כן היו מחכמי ישראל שהאיצו בתלמידיהם 'לעשות מעשה' לעזוב את הגלות, לבחור בארץ ישראל ולעלות אליה: "ומי גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות. והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', ולא לאחר את המועד. מי ימלל את גודל דאגתו של רבנו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קודשו ובדמעות בעיניו" (ר' הלל משקלוב 'קול התור' מתורת הגר"א פרק ה').