בסוף הפרשה הקודמת ובתחילת פרשתנו מתאר הכתוב דו- שיח קשה בין משה רבנו לקב"ה על רקע ההרעה בשעבוד, והפער בין הציפיה של משה רבנו מאופן התנהלות הגאולה, לבין ההנהגה האלקית בפועל: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני! ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!" (שמות ה כג). ותשובת הקב"ה, שמבחינת הראיה האלקית זוהי המתכונת המיטבית להשגת המטרה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו!". (שם). דווקא מה שנראה כדבר שמרחיק את הגאולה מקרב אותה: "לא כמו שאתה סבור שרעה זו הוא רק לרעתם ולא לטובתם, ומשום הכי אתה מתרעם על הסתר פנים. לא כן הדבר! דוקא עתה תראה. במה שהרעו לישראל נתקרב זמן הגאולה וכו' מה שלא היה אפשר מקודם!". (העמק דבר שם).
הכתוב מתאר דו-שיח מעין זה בין משה רבנו לקב"ה כבר בתחילת שליחותו, וכן אח"כ בשנות הנהגתו של משה במדבר. אנו מבקשים להבין מה מקומו של שיח זה? האם משה רבנו, גדול הנביאים והמאמינים לא היה אמור לקבל בהכנעה ובציות את דרכיה של ההנהגה האלקית?! ומה ביקשה התורה ללמד אותנו, מכך לדורות?
יש לכך מספר תשובות. נתמקד באחת.
התורה מבקשת ללמד אותנו שיש מקום לתבונה האנושית, להנהגה ולאסטרטגיה האנושית, ולזוית המבט שלה על התנהלות המציאות. אולם יש לה מגבלות כאשר היא מתנגשת עם התכנית האלקית.
הרלב"ג בתחילת פירושו מבאר שהתורה באה ללמדנו ולהנחותינו כיצד להתנהל גם בעולם המעשה ולא רק בעולם הרוח. דברים ששום מדע לא יוכל ללמדנו. נראה שיש להזכיר זאת ביחס להנהגתו של משה רבנו. הכתוב מתאר את מכלול ההיבטים בהנהגתו ודמותו של משה רבנו. אולם בבואנו ללמוד ממנה, אנו מתמקדים בעיקר בדמותו הרוחנית הענקית, והיא מאפילה על השאר. זוהי החמצה גדולה. במיוחד בעידן של בשלות להנהגה אמונית שזקוקה לכלים אסטרטגיים אמוניים. אסטרטגיה רגילה ניתן ללמוד מכל אחד – אסטרטגיה אמונית עלינו ללמוד ממי שהיו כאלה, ובראשם, משה רבנו.
משה רבנו גדל דוקא בבית פרעה והתמנה שם לתפקיד בכיר של הנהגה (רש"י שמות ב יא). בכך רכש משה רבנו כלים אנושיים מתקדמים של הנהגה ואסטרטגיה שישמשו אותו בתפקידו כמנהיג של עם ישראל. "כי הוא נתגדל ראשונה בבית המלכות אשר לפרעה, כדי שילמד טכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות". (אברבנאל שמות ב יא, וא"ע שם ג). אולם מנהיג אמוני שמודע לתווך האלקי שבו הוא פועל, אינו אמור לאפס ולאיין את התבונה האנושית. הוא אמור להשתמש בכל הכלים הללו, עד מקום שבו מסתבר שההנהגה האלקית פועלת בדרך אחרת, או שההגיון האסטרטגי האנושי מתנגש התנגשות חזיתית עם התכנית האלקית. התבונה האנושית חייבת לקבל את מגבלותיה! לבסוף המהלך האלקי הוא הקובע!
אצל משה רבנו ומנהיגים שהיו נביאים הדבר פשוט יותר. אולם בדורותינו כיצד ניתן לדעת שקיימת התנגשות והגעה לקצה התחום של האסטרטגיה האנושית?
כאשר נתקלים במציאות קשיחה רבת עוצמה שאין בכוחנו וביכולתנו לשנותה. "ו'מניעת היכולת' היא לנו לעדה על 'חפץ ה''. ו'מניעת החפץ' יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית וכו' ולפעמים מניעה רוחנית, וכו'. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעיתים כאלה". (הרב קוק זצ"ל אג"ר ח"א עמ' כ').
אמנם קשה לסמן את הגבול בין 'חוסר יכולת' ובין 'יכולת' שניתן להשיגה במאמצים על אנושיים. בעיקר במצבי – אין-ברירה, עם הגב אל הקיר. כשהימנעות מהתמודדות תגרום לפגיעה. (כחשמונאים או במלחמות ישראל). אולם אין בכך כדי לפטור את עצמנו מלנסות לבחון זאת.
לאסטרטגיה האנושית כמה נטיות מסוכנות: היא נוטה ללקות בשכרון כח שאינו יודע גבול, כאשר היא ניצבת בפני בעיה מיידית היא נוטה "לעשות", גם אם העשיה חסרת סיכוי. או שנעשית בעוצמה מוגזמת, חורגת מהגבולות ועלולה לגרום להתנפצות אל קיר המציאות, "לגול עצמי", ולנזק עצמי. התורה מלמדת שכשם שצריך לפעול כשאפשר, כך צריך להימנע ולהתגבר כשאי אפשר. מקבלים שכר על הפרישה כשם שמקבלים שכר על הדרישה.