מבצע לתת כתף והרלוונטיות של מדינת הלאום
הרב אליעזר שנוולד
הפרשה בחיי המעשה – שמות - תשפ"א
אנו קוראים את פרשת שמות ועלייתו של עם ישראל כעם על במת ההסטוריה, בעיצומו של מבצע 'לתת כתף', מבצע מרגש מעין כמוהו, שבו מדינת ישראל 'מדינת הלאום' של העם היהודי מתגלה בגדולתה ובדאגתה לתושביה. היא המובילה בעולם בחיסון ומיגור המגיפה מקרב תושביה. מבצע שתלמידנו חדורי השליחות וביניהם חובשים ופרמדיקים נותנים כתף ומחסנים אלפי קשישים בבתי אבות.
בפרשתנו מזהה פרעה את תהליך הריבוי של משפחת בית יעקב, והפיכתו לעם: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א ט -י). בכך הוא היה הראשון שהכריז על עם ישראל כעם. עם יחודי שבו ה'לאום' הוא לא רק מסגרת ('חברת אחריות') אלא חלק מהזהות הדתית והאישית.
מורנו הרצי"ה קוק זצ"ל התייחס לעובדה שההכרזה שלנו כעם נעשתה ע"י זרים, ואעפי"כ היא אינה משנה, ואינה מפחיתה מנכונותה: "פרעה אומר: "הנה עם בני ישראל". המשפחה הזאת, מתגלה שהיא עם! תחילת הופעת הגדלות הצבורית, ומכאן, "שלח את עמי ויעבדוני", תחילת ההכרה דוקא ע"י פרעה, ע"י סטרא אחרא, ואין זה משנה את הענין, לא פרעה מסדר את סדרי הפוליטיקה שבעולם, הוא רק הסתכל, והכיר באופן נכון את מה שנעשה בעולם" (הרצי"ה קוק זצ"ל 'מתוך התורה הגואלת' שמות תשכ"ז).
בד בבד עם הפיכת בני ישראל לעם, פרעה גם מזהה את הזיקה והכמיהה המיוחדת שלו לארץ אבותיו ולביתו הלאומי. הוא מתריע בפני עמו שהעם החדש עלול לצבור כח ויבקש לממש את זיקתו לארצו בהזדמנות הראשונה שתקרה בפניו: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ - לשוב אל ארץ אבותיהם, ולא טוב לנו לאבד עבדינו" (רשב"ם שם). משום שיש התאמה בין הזהות הלאומית של העם החדש ובין זיקתו לארצו. זהו ביתו הלאומי של עם ישראל, ורק שם יוכל לממש את שאיפותיו הלאומיות.
גם במעמד הסנה אנו מוצאים את הזיקה בין העם והארץ בהגדרת השליחות של משה: "ויאמר ד' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי" (שמות ג ז-ח). הקב"ה ממנה את משה להוציא את העם הצעיר ממצרים כדי להוליך אותו לביתו הלאומי שבארץ אבותיו - ארץ ישראל.
כבר בראשית הכניסה לארץ כשהעם התנהל עדיין במסגרת שבטית, היתה זיקה בין הריבונות ובין הלאומיות של העם היושב בארץ. ריבונות שנועדה לממש את הלאומיות היחודית של עם ישראל בארץ אבותיו. וזה התחזק עוד יותר לאחר מאות בשנים עם מינוי מלך שתחתיו היא הפכה למסגרת ממלכתית מדינית אחודה.
מדינת ישראל המתחדשת הוקמה כ'מדינת הלאום' של העם היהודי, וכהמשך לשורשיו ההיסטורים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, וכו'. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, וכו'. ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
אחד ממאפיינה כ'מדינת לאום' יחודית הוא 'חוק השבות'. שתקף רק למי ששייך לעם היהודי. וכן ב'חוק הלאום' שתיקף את המעמד שלה בחוק יסוד.
בשנים האחרונות מתקיים שיח אקדמי תחת הכותרת "פוסט מדינת הלאום". הטענה היתה שהגיע קץ ל'מדינת הלאום' הארכאית, ולמחוייבויות של הפרט למדינה שנגזרו מכך, והעולם החדש נכבש ע"י הגלובליזציה.
נדמה שמגפת הקורונה והאופן שבו מדינות מתנהלות בו, ומתכנסות בתוך עצמן, ועוד יותר מכך במרוץ שמנהלות המדינות על חיסון תושביהן, כל אלה מלמדים שבמבחן המציאות אין תחליף ל'מדינת הלאום', והיא רלוונטית יותר מתמיד. ומעל לכל בימים אלה אנו מתמלאים בתחושה מיוחדת של חדוות ההשתייכות לעם ישראל ולמדינת ישראל.