מנהיגות אחריות ודין וחשבון לציבור

פרשה ומימושה – פרשת פקודי – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

 מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

במהלך השנים הוזמנתי להרצות למפקדים ולצוערי קורסי קצינים על 'מנהיגות לאור מקורות היהדות'. אחד מעקרונות המנהיגות העולים מהעיון בתנ"ך ובמקורות חז"ל הוא שהמנהיגות היא הרחבת מוטת האחריות והאכפתיות. באופן טבעי כל אדם אחראי על עצמו וגורלו ואכפת לו מעצמו. בדרך כלל הוא גם מרחיב את מוטת האחריות והאכפתיות שלו למעגל הקרוב לו, למשפחה ולחברים. המנהיג מרחיב את מוטת האחריות והאכפתיות שלו כלפי מנוהגיו, כפי שהן קיימות כלפי עצמו. (בהרחבה בספרנו 'בראש המחנה' עמ' 58-62).

כדי שהמנהיג יוכל לממש את האחריות שלו ניתנות לו סמכויות. מונהגיו מפקידים בידיו את גורלם וסומכים עליו שהוא יעשה את כל שאל לאל ידו כדי לדאוג לצרכיהם ולגורלם. וימצא כל דרך לממש את האחריות שלו כלפיהם.

אי אפשר לממש את האחריות ללא סמכות, ואי אפשר לקבל סמכויות ללא לקיחת אחריות. אחריות וסמכות ניתנות להאצלה. אבל האחריות לא ניתנת לחלוקה. אחד ממפקדי, לפני כמה עשורים, היה נוהג לומר שהמילה 'אחריות' מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת', להראות שתמיד יש רק אחד שהוא האחראי, והאחריות שלו היא כוללת הכל - מא' ועד ת'. גם אם הוא מאציל סמכויות לדרגים הכפופים לו, האחריות עדיין מוטלת עליו. עליו לפקח עליהם שיממשו אותה בצורה נכונה. כאשר המנהיגות נכשלת בתפקידה היא אינה יכולה להטיל את האחריות על הדרגים הנמוכים הכפופים אליה.

הציבור היה רוצה לתת אמון מוחלט במנהיגו, ביושרו ובמידותיו. בידיו הפקיד את גורלו, והעניק לו את הסמכויות לשם כך. אמון שהוא יעבוד אצלו ובשבילו במסירות מלאה ובנקיון כפיים, שאינו מועל באמון שניתן לו, ולא מנצל את הסמכויות שניתנו לו לרעה. אולם הציבור לא יכול לפקח על כך בצורה מלאה. הציבור זקוק לאמון זה משום שבמצבי משבר ומלחמה הוא מתבקש להישמע ולקבל את ההכרעות של מנהיגו בעניינים של חיים ומוות, ולשלם על כך מחירים. לעיתים עליו אף להירתם ולהתגייס למלחמה בהנהגתו תוך כדי סיכון חיים.

הנסיון האנושי הציבורי הכיר מנהיגים שהתנהלו בצורה לא תקינה ולא היו ראויים לאמון. בשל כך התפתחה חשדנות כלפי המנהיגות. החשדנות מתגברת כאשר קיימים סימנים מחשידים כלפי ההתנהלות של המנהיג. מנהיג שמבקש לזכות באמון מוחלט של העם צריך ליזום צעדים בוני אמון. עליו לתת דוגמה אישית, לשתף את הציבור בשיקוליו עד כמה שניתן, ולתת לו דין וחשבון. מזוית מבט אמונית, המנהיג אינו רק שליחו של הציבור, ישנה השגחה אלוקית על מינוי המנהיגות אפילו ברמה זוטרה:  "אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא מִשְּׁמַיָּא מוֹקְמִי לֵיהּ" (בבא בתרא צא א). "שר הממונה על הבורות, מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא ומדכתיב "לך ד' הממלכה והמתנשא" יליף לה, כלומר: על ידך המתנשא לכל דבר אפי' לגרגותא לראש הוא על פיך" (רשב"ם שם). מימוש האחריות של המנהיג מושגחת גם ע"י הקב"ה.

פרשת פקודי פותחת בדו"ח שנותן משה לעם על פרויקט הקמת המשכן. על היקף איסוף התרומות למשכן והשימוש שנעשה בו: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות פרק לח כא).

חז"ל נחלקו בשאלה האם הדו"ח הוגש ביוזמתו, משום שמלכתחילה כך מנהיג צריך לנהוג ולחזק את האמון, או שהוא הוגש כתוצאה מהעלאת חשדות כנגדו על ניהול לא תקין ועל מעילה חלילה בכספי התרומות: "וי"א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פֻּקַּד על פי משה" (כלי יקר שם).

הדו"ח ניתן דווקא ע"י משה רבנו למרות שלא הוא עסק ישירות במלאכה. זו היתה מערכת גדולה, ואיתו היו איתמר, בצלאל, וכו': "ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים, לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן, שהכל היה במספר. ומי היה הסופר, אותו שנאמר בו (שם יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא". וזהו "אשר פוקד על פי משה", הנאמן. ומי היה הנאמן, "ביד איתמר". ומי היה עושה המלאכה, "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (פס' כב)" (צרור המור שם). אחרי הכל האחריות היתה שלו, כמו שהיה המנהיג שעמד בראש, גם לאחר שהאציל מסמכויותיו כלפי הכפופים לו.

מכאן למדו חכמים לדורות, כיצד על המנהיג להתנהל כלפי הציבור כדי לחזק את אמונו, וידי חובתו לשמים: "מצאנו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין? "והייתם נקיים מד' ומישראל", ובנביאים מניין? "אלוקים ד' הוא יודע וישראל הוא ידע", ובכתובים מניין? "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם". וממי אתה למד? ממשה! אף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" ביקש לצאת ידי הבריות, שכיוון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן: "אלה פקודי המשכן", על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (מדרש מכת"י הגניזה תו"ש שמות ל"ח יד).