הכיור והאמצעים שמרחיקים או מקרבים למטרה
הפרשה בחיי המעשה – כי תשא תשפ"ב
הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
הלימוד מוקדש לזכר אימי מורתי מרת נחמה בת ר' מאיר שנוולד ז"ל
נפטרה בי״ב אדר תשע"ז.
היחס המוסרי בין המטרה והאמצעים להשגתה הוא נושא שנמצא במקום מרכזי בחיינו. פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו שואלים: איך נכון להשיג את המטרות החשובות לנו, ובאיזה אמצעים נכון או לא נכון מבחינה מוסרית להשתמש. אחת הדילמות המוסריות שניצבות בפנינו היא עד כמה המטרה, חשובה וחיונית ככל שתהיה, 'מקדשת את האמצעים'? האם מותר להשתמש באמצעים שאינם כשרים לגמרי להשגת מטרה חשובה?
הנושא התעורר לאחרונה בשיח הציבורי במלוא עוצמתו בהקשר ל'דרך' שבה הושג תפקיד משפטי נחשק. ובאופן הסלחני משהו מבחינה מוסרית שהדבר מתקבל בחלק מהציבור.
גם בהלכה אנו מוצאים התייחסות רחבה לנושא זה, ל"מצוה הבאה בעבירה" כגון בקיום מצוות נטילת לולב ע"י 'לולב הגזול' (סוכה ל א). או בעיקרון ש"אין עבירה מצוה" ביחס לברכה על מצה גזולה (ירושלמי שבת יג ג, חלה א ה). או בנביא למי ש"עושה עושר ולא במשפט" (ירמיה יז יא).
היחס והמתח בין המטרה והאמצעים הוא נושא מרכזי גם בזירה הציבורית, שבה אנשים וגופים ציבוריים פועלים כדי לממש את מטרותיהם. ב"ה ישנם רבים שמקפידים להשתמש רק באמצעים כשרים, אולם בשנים האחרונות יש יותר ויותר שמשתמשים בצורה מכוונת באמצעים שאינם כשרים, כביכול 'המטרה מקדשת את האמצעים'. הם משתמשים ב'ספינים' ומניפולציות, בהבטחות שוא ובאונאת הציבור. למרבה הצער יש בציבור מעין השלמה עם המצב. כביכול מדובר בדבר בלתי נמנע, למרות שהוא גורם למשבר אמון חמור. לאחרונה נחשפנו גם לשימוש, לכאורה, בכלים לא לגיטימיים, ע"י רשויות החוק, כדי להפליל אנשים, או לעקוב אחר אזרחים מן השורה.
יש תחום נוסף שבשונה מהתחום הראשון, הוא אינו קשור למישור המוסרי, אלא במידת היעילות של האמצעים להשגת המטרה. כלומר, יחידים וגופים שמבקשים לקדם את מטרותיהם, שבוחרים להשתמש דוקא באמצעים, שלמרות שהם לגיטימיים אין ביכולתם להשיג את המטרה, אדרבא, הם מרחיקים אותם ממנה. גופים שמנהלים מאבק ציבורי למען דבר מסויים, ומבקשים להביא אותו למודעות הציבור או אף לגרום לו להזדהות ולרתום אותו להצטרף למאבקם, אולם האמצעים שהם נוקטים גורמים את ההיפך, הם מקוממים את הציבור ומרחיקים אותו. סוג של 'עיוורון' שלא תמיד נגרם מטיפשות אלא מכך שהם שבויים בתפיסה קונספטואלית שגויה, או באג'נדה של עצמם. ראינו זאת לאחרונה בכמה סוגיות שהסעירו את הציבור הדתי לאומי.
בפרשתנו נקרא על הכיור: "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַד'" (שמות ל, יח-כ). את פרשתו אנו קוראים מידי בוקר כחלק מה'קרבנות'. מן הכיור היו הכהנים רוחצים ומקדשים את ידיהם ורגליהם בבואם אל המשכן לעבוד את עבודת הקודש. הכיור היה ממוקם בחצר המשכן, אולם הוא לא היה ממוקם בסמוך לכניסה לחצר, לפני המזבח, אלא בין המזבח לכניסה לאוהל מועד (ראה רש"ר הירש כאן). ומכאן שקידוש ידיים ורגלים אינם רק על אמצעי והכנה אלא סוג של עבודה מקודשת. "וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה וכו'. ועבודתו פסולה" (רמב"ם ביאת המקדש ה א). ואף אם 'הסיח דעתו' ומחשבתו מקידוש ידיו ורגליו עליו לחזור ולקדשם (שם הלכה ג). רחיצת הידיים נועדה לשם נקיות וכבוד הראוי לעבודת הקודש (רמב"ן שם). אולם יש לכך גם משמעות נוספת: הידיים הם הכלי שבאמצעותו האדם עושה ופועל בעולם. הרגליים הם הכלי שאיתם האדם מוביל את עצמו למקומות שבהם הוא רוצה לפעול ולעשות. הקב"ה נתן לאדם ידים ורגלים שבאמצעותם הוא יכול להוציא אל הפועל, בעולם, את רצונותיו ומחשבותיו. חובת קידוש הידים והרגלים במקדש מבטא את העיקרון של חובת קידוש האמצעים איתם אנחנו פועלים ומוציאים אל הפועל את מעשנו בעולם ומאפשרים לקדושה לבוא לידי ביטוי בעולם: "מאותו הכיור המקודש, קדושת אהל מועד, מצד טהרת הרוח, מכון השכל, וקדושת המזבח, מצד טהרת הנפש מכון הרצון, באה הרחיצה המתאימה להידים, הפועלות את הפעולות, ע"פ הדרכת השכל, והרגלים, כלי התנועה, הבאה מדחיפת הרצון" (עולת ראיה ח"א עמ' קיט).
רק באמצעות הכלים שקודשו נוכל להוציא אל הפועל באופן ראוי את המחשבות המקודשות. השגת מטרה בכלים פגומים פוגמת ומקלקלת את הופעת המטרה בעולם.
ואולי ניתן לומר שכנגד התחום הראשון, השגת המטרה באמצעים לא כשרים, נועד קידוש הידיים וכלי המעשה. וכנגד התחום השני שימוש באמצעים הלא נכונים למען המטרה, נועד קידוש הרגלים שהם המוליכות אותנו בדרך אל המטרה.