לעילוי נשמת רבי חיים טובלי ז"ל

בפרשתנו נקרא שנית על הציוי האלקי לבנית המשכן ע"י בצלאל: "את אהל מועד ואת הארון לעדות ואת הכפורת אשר עליו וגו'. ואת השולחן ואת כליו ואת המנורה הטהורה ואת כל כליה ואת מזבח הקטורת. ואת מזבח העולה ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו. וגו'". (שמות לא ז ט). הסדר המוזכר כאן הוא בנית המשכן ואח"כ כלים, ובתוך הכלים ארון העדות קודם לשאר הכלים. האם הסדר הזה הוא בדווקא? שכן בפרשת תרומה הסדר הוא הפוך. קודם הארון והכלים (שמות כה י) ואח"כ המשכן. (שמות כו א). ההקפדה על 'סדר' התהליכים קשור לעקרונות יסוד בעבודת ד', במשכן ומחוצה לו.

עפ"י חז"ל יש חשיבות גדולה לסדר הבניה. משה רבנו ציוה בפרשת תרומה על הקדמת בנית הכלים אולם בצלאל תמה על סדר הבניה שציוה אותו משה רבנו, וסבר שראוי היה שהמשכן יבנה לפני הכלים. הסתבר שזה אכן היה הסדר שציוה הקב"ה: "בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!" (ברכות נה א).

רש"י (שם) מקשר את הדיון בין בצלאל למשה רבנו על 'סדר הבניה', האם הוא מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. להבדל של 'סדר הבניה' המובא בפרשת תרומה ובפרשתנו: "לך אמור לו לבצלאל: עשה משכן ארון וכלים - שכן הם סדורים בפרשת כי תשא: "ראה קראתי בשם וגו' את אהל מועד ואת הארון לעדות" וכל הפרשה, ומשה אמר לו: עשה ארון וכלים, כגון שלחן ומנורה ואחר כך משכן, דסבירא ליה לרבי יונתן ש'כסדר' שהם 'סדורים' ב"ויקחו לי תרומה" אמר לו".

דיון זה מעלה תמיהה: הרי המשכן נועד לעבודת הקרבנות והשראת השכינה, והוא נבנה לפי התכנית האלקית, האם לא ה'תוצאה' הסופית המדוייקת היא החשובה ולא 'סדר' תהליך הבניה?

כמו כן מדוע הקפידה התורה על ה'סדר' ועל לוח זמנים מדוייק גם בעבודת המקדש והקרבת הקרבנות? (בספר ויקרא ובמשניות של סדר קדשים, וב'סדר העבודה' של יוה"כ: זבחים יד ג: "המסדר את השלחן"; מנחות יא ו: "לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת"; שם ח: "סדר את הלחם בשבת"; תמיד ב ג: "החלו מעלין בגזרין לסדר אש המערכה"; תמיד ב ד: "סדר המערכה גדולה"; שם ה: "עצי תאנה יפין, לסדר המערכה "; תמיד ז ג: "זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו"; קנים א א: "סדר קנים כך הוא".)

התורה הקפידה גם על המחשבה והכוונה המדוייקת בעת הקרבת הקרבן, ובכלל זה הקפדה על זמנו? (רמב"ם פסולי המוקדשין יג א) ומה הסיבה שהתורה מפרטת את הסדר המדויק של מבנה מחנה ישראל במדבר, (כשהמשכן בלב המחנה), ואת סדר המסע והחניה של השבטים והמשכן? (בספר במדבר).

בהסבר ענין הקרבנות כותב הכוזרי: "והכוונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה". (כוזרי ב כו). וכן: "כי הענין האלקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה". (כוזרי ב כד)

השראת השכינה האלקית היא תוצאה של סדר פעולות מדוייק. על כן יש חשיבות גם לסדר הבניה של המשכן שנועד להשראת השכינה. מהחוץ פנימה ולא מבפנים החוצה.

גם הסדר המיוחד של המחנה נועד להשראת השכינה: "ושכנתי - יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים". (אבן עזרא שמות כט מה).

גם בתחומים רוחניים נוספים אנו מוצאים הקפדה על הסדר. (כגון סידור התפילה שבו יש סדר לתפילות, ונוסח קבוע, ליל הסדר, וכו').

ביסוד הדברים יש לבחון האם השראה רוחנית חייבת לבוא בצורה ספונטנית או שהיא אמורה לבוא מתוך סדר מוקפד של פעולות. (בעת הפולמוס על החסידות היו עמדות מנוגדות בסוגיה זו). מחד גיסא סדר מוכתב ומדוייק עלול להפוך את עבודת ד' לפעולה טכנית טקסית ללא נשמה וללא התעלות הרוח. ומאידך גיסא ציפיה להשראה ספונטנית של התעלות הרוח שתניע תהליכים של עשיה רוחנית, מבפנים החוצה, מעמידה אותה בסימן שאלה. מה יהיה כשההשראה לא באה מעצמה?! וכיצד תסתנכרן העשיה הרוחנית עם שאר מרכיבי החיים שמתוזמנים בלוח זמנים מדוייק, ולא תשבור את מסגרות החיים?! כמו כן יש חשש שההשראה הספונטנית תהייה מלווה בסיגים חיצוניים.

מרן הרב צבי יהודה זצ"ל (שהשבוע חל יום השנה השלושים וארבע להסתלקותו) היה נוהג לחזור על חשיבות הסדר בהנהגה האלקית, בעבודת ד' ובמשכן: "אחרי "ועשו לי מקדש" שהוא " בית קדושה" לפי רש"י, כלומר השראת השכינה ואחיזתה בתחתונים, מופיע 'סדר העבודה'. הבית לא נבנה סתם אלא יש סדר בתוך הבית המיוחד לשכינה". (שיחות הרצי"ה צו תשל"ו). "אצלנו יש סדר. לא אנחנו עושים סדר השכינה והנבואה עושים סדר, וכן בתורה שבעל-פה יש סדר". (שיעורים קנין תורה הקדמה).

פרשת המשכן, הקרבנות והסדר במחנה מלמדים אותנו שהדרך הנכונה לזכות להשראה ולהתעלות הרוח הפנימית היא ע"י נקיטת הפעולות המעשיות של המצוות בצורה תהליכית סדורה ומדוייקת, מבחוץ פנימה, שמלווה בכוונה עמוקה. אלה מחוללים ומולידים את ההשראה ואת התעלות הרוח הפנימית. "אחרי המעשים ימשכו הלבבות". "ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". (חינוך מצוה טז).

תשע"ה

אסטרטגיה של מנהיגות מגוננת

לפרשת כי תשא

במוקד פרשתנו, חטא העגל, אחד המשברים החמורים בתולדות עם ישראל, שאיים לכלות את עם ישראל ח"ו. "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם"(שמות לב י). יש מהמפרשים וחז"ל שפירשו שהחטא היה סוג של ע"ז, אולם רבים מהראשונים פירשו שעשיית העגל היתה קשורה למנהיגותו של משה רבנו ולא היתה כוונה לעשותו לאלו-ה. (א"ע שמות לא יח, רמב"ן לב א', כוזרי א צז).

לשם מה עשו את העגל? "וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנולד היום לא העלם ממצרים?" (רשב"ם שמות לב ד). אלא מש"בושש" משה לרדת מהר סיני (עפ"י חשבונם), סברו שמשה מת ועתה נותרו בלב המדבר ללא הנהגה וללא מי שיורם מה לעשות ולאן להמשיך. בגודל טעותם ביקשו תחליף להנהגת בשר ודם. "כעין תרפים העשויות במכשפות שיגידו צורכיהם".(רשב"ם שם א). וסברו שצלם העגל יגייס 'כוחות עליונים' שעל פי אמונתם הם שהדריכו את משה רבנו בהנהגתו. "שהיו סבורים שרוח הקדש ששרתה על משה בהוציאם ממצרים שרתה גם על העגל וכדומה להם" (ריב"א שמות לב ד).

כגודל המשבר כך התגלתה גדלות ההנהגה של משה רבנו שנדרש להתמודד איתו ביורדו מן ההר. בשבירת הלוחות, בגיוס שבט לוי להענשת עובדי העגל, בתחקור של אהרון על תהליך עשייתו. וכן פן מיוחד בהנהגתו של משה רבנו שמהווה, מודל ואיסטרטגיה של ההנהגה בעם ישראל. משה רבנו 'מגונן' על העם מפני כשליו ומחיר הכליה שנגזר עליו, ומסנגר עליו בפני הקב"ה. משה רבנו מתייצב בראש העם לפני מידת הדין האלקית, להפר את הגזירה שנגזרה עליו ולא משלים אתה. הוא מקבל על עצמו את האחריות על העם ועל מהלכי התיקון של החטא. "ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".(שמות לב לב). הוא מוכן למסור את הנפש ולשלם מחיר אישי, כדי לגונן על העם וכשליו. "מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם. (גמ' ברכות לב א).

מודל ה'הנהגה המגוננת' של משה רבנו, מופנה לכל הוקטורים של ההנהגה - כלפי מטה מול העם וצרכיו, בוקטור האופקי – אל מול האתגרים החיצוניים שאיתם העם מתמודד וכלפי מעלה – כמגונן על העם. מודל זה מאפיין את מנהיגות המופת בעם ישראל. "הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל". (מכילתא דר"י בא א)

יתר על כן: "כל פרנס שאינו משחית נפשו ומשליכה על ישראל אינו פרנס! במשה הוא אומר אם תישא חטאתם וכו'" ביהושע הוא אומר: "בי ד' מה אומר וגו'" (יהושע ז' ח'), בי ולא בהון. בדויד הוא אומר: "ד׳ אלהי תהי נא ידך בי ובבית אבי וגו'". (מדה"ג שמות לב לב)

וכן גם אברהם אבינו שמסר עצמו על אנשי סדום ומרדכי ואסתר שמסרו נפשם על הצלת העם.

מודל ה'הנהגה המגוננת' הוא יעודו של המנהיג ושל איש המעלה. רבנו הרצי"ה זצ"ל היה נוהג להזכיר את דבריו המכוננים של הרמח"ל (מס"י י"ט): "ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעי ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): "היש בה עץ". אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, וכו'. שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים. אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל. דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו".

וכן במשנתו של הרא"ה והסנגור הגדול: "אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי-אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמקה ורחבה, וכו'" (אורות ישראל ד א).