Read more ...

Read more ...

Read more ...

הנתינה במעגל חיי המעשה

הפרשה בחיי המעשה – פרשת כי תשא – פרה -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

מאיזה זוית מבט ובאיזה גישה נפשית צריך האדם לגשת לנתינה שהוא נותן מעצמו לאחרים ולקהילה - כאשר הוא נותן מכספו, מזמנו ואף כשהוא מסכן את חייו למען הכלל?

האם עליו לחוש שהוא עושה 'לפנים משורת הדין' וראוי להוקרה? או האם הוא בסך הכל מקיים את מחוייבותו לכלל (אף אם יש כאלה הנוטים להתעלם ממחוייבות זו)?

מה ניתן ללמוד על שאלה זו מהפרשה?

כבית מדרש שעסוק בנתינה למען הכלל, ומחנך לכך, חשוב לנו לברר זאת.

הפרשה פותחת בציווי על נתינת מחצית השקל כדי לפקוד את בני ישראל: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם" (שמות ל יב). נתינה מסוג זה היא אחת מבין שלושת ה'תרומות' הרמוזות בפרשתנו: "אחת תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל וכו'. ומהם נעשו האדנים וכו'. והשנית אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים וכו'. ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים ועל אותה תרומה נאמר: 'לכפר על נפשותיכם' שהקורבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן וכו'. ולא היתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו" (רש"י שם טו). התרומה שבפרשתנו היא 'מחצית השקל' שנצטווינו לתתו לדורות וממנו היו מקריבים את קרבנות הציבור. ה'אבן עזרא' מדגיש: "שהוא חיוב על כל אחד ולא היה נדבה" (שם יב). העשיר והעני חייבים בה כאחד. בכל שנה היו מתחילים בגבייה בט"ו באדר, ובכ"ה בו אף אוכפין את מי שלא נתן: "בחמישה עשר בו, ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה, ותובעין בנחת; כל מי שייתן להם, יקבלו ממנו, ומי שלא נתן, אין כופין אותו ליתן.  בחמישה ועשרים בו, יישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך, כופין את מי שלא נתן עד שייתן; וכל מי שלא ייתן-ממשכנין אותו, ולוקחין עבוטו בעל כורחו, ואפילו כסותו" (רמב"ם שקלים א ט).  

מדוע 'מחצית השקל' נקראת 'תרומה' אם נוטלין אותה בכפיה?

עקרון דומה מצינו במצוות הצדקה: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות וכו'. וממשכנין על הצדקה וכו'" (רמב"ם מתנות עניים פרק ז י). גם שם יש לשאול הרי לכאורה ערכה של הצדקה הוא בכך שהיא באה מתוך בחירה, רצון טוב, ונדיבות הלב, ואם כופים עליה האם אין היא מאבדת את ערכה? האם עדיין ניתן לקרוא לה 'צדקה'?!

חוץ מנתינת הצדקה בכסף יש עוד סוגים של נתינה, הנלמדים מאבי האומה אברהם אבינו: "ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון. השני, נדיבות בגוף. השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו. היה נדיב בממונו, דכתיב (בראשית כ"א ל"ג).: 'ויטע אשל'. נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי למד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו וכו'" (אורחות צדיקים" עמ' קי"ט).

לתורה גישה יחודית לגבי הנתינה והתרומה לציבור. היא אינה רק מעשה אלטרואיסטי אלא אחת מחובותיו של האדם, שהוא חלק בלתי נפרד מהציבור, ולכן הציבור יכול לאכוף עליו:  "כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החוק 'השתתפות החלק בכל', ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו 'חלק בכל'; זאת אומרת: מחובתו לעבוד למען תיקון הצבור שהוא חלק ממנו ומחליט לחסוך תועלתו לו לעצמו, חוטא הוא לכלל, וביותר לנפשו. כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף. שכן אלו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צרך בהקזתו היה הגוף כלה והזרוע כלה עמו. אכן ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המוות למען הצלת הכלל. אך לפחות צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו. אולם הואיל ודבר זה אין ללמדו מן ההקש קבע האלו-ה את כל דיניו המעשרות והמתנות והקרבנות ודומיהם הם חלק הכלל בקנינים וכו'" (כוזרי ג יט). התודעה של נותן התרומה והצדקה, צריכה להיות שהוא אינו 'מואיל בטובו' לוותר משלו, אלא שהוא ממלא את חבתו! שהברכה והפרנסה נתנה לו משמיים, ובתוכה ניתן לו אחוז מסויים שמיועד עבור הציבור או הנזקק! תודעה זו צריכה להתימך על כך ש"יותר ממה שבעל הבית (התורם א.ש.) עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (ויק"ר לד ח). העני 'מיטיב' עם התורם בכך שהוא מאפשר לו לתת ולמלא את חובתו. בעצם הנתינה יש מעלה תרומית המרוממת את הנותן, 'תרומה' מלשון 'רום' - התעלות והתרוממות. ואף יותר מכך, חז"ל מלמדים שמי שהקב"ה אוהבו שולח לו נזקק שיבקש ממנו צדקה – כדי שיזכה אותו בנתינה: "בשעתא דקב"ה רחים ליה לבר נש, משדר ליה דורונא, ומאן איהו, מסכנא, בגין דיזכי ביה (שולח לו מתנה, אדם נזקק שהתמיכה בו מזכה אותו א.ש.). מהפרשה למדנו שיש מחוייבות בסיסית של היחיד לכלל – מחצית השקל, שהיא מילוי מחוייבות. רק מי שמעוניין לתת מעבר למלא מחוייבות  זו – בבחינת 'אשר ידבנו ליבו' הוא בבחינת 'חסד' הראוי להוקרה מיוחדת.  

הנתינה והתרומה היא חלק בלתי נפרד מחיי התורה בעולם המעשה. הקדשת הזמן והמשאבים לנתינה לציבור ולנזקק הינה 'זכות' ומחוייבות שמרוממת את חיינו.

תסמונת המונהגים הנטושים 

פרשה ומימושה - לפרשת כי תשא -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

לזכר אימי מורתי נחמה שנוולד ז"ל שהשבוע מלאה שנתיים לפטירתה.

חטא העגל המתואר בפרשה מעלה מספר תהיות שפתרונן עשוי לשפוך אור על דפוסי התנהגות של הציבור והפרט במצבים דומים גם אם הם לא זהים לגמרי.

מצבו של עם ישראל במדבר, "בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיהו ב ו), שאינו מאפשר חיים רגילים, יצר תלות מוחלטת בניסים ובמנהיגות הבלעדית של משה רבנו. משה היה מנהיג נדיר בגדלותו: "'כי זה משה האיש' - נקרא משה 'איש' ענין שלמות והנהגה, לפי שהיה מנהיג את ישראל כאיש שמנהיג את אנשי ביתו" (ילקוט מאור האפילה, תו"ש שמות לב אות יד).

על פי חשבון העם היה משה אמור לרדת מההר לפני שש שעות: "כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד בסוף מ' יום. כיון ששהה לירד כמו שנאמר (שם לב): 'וירא העם כי בושש משה' ואין 'בושש' אלא לשון שהייה שנאמר (שופטים ה): 'מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו', נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם: משה התנה עמנו שירד לסוף מ' יום ולא ירד ושש שעות יותר אין אנו יודעין מה היה לו. אלא 'קום עשה לנו אלהים' (שמות לב)". (תנחומא בהעלותך יד). העם מגיע למסקנה שמשה לא יחזור יותר. והוא על נשיו וטפו נותר בלב המדבר, ללא מנהיג וללא מי שיכוון וינהיג אותו בדרכו. עם עזוב לנפשו, חסר אונים, בארץ ציה וצלמוות. על כן הוא מבקש מנהיגות חילופית: "כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים עפ"י ד' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו עפ"י ד' בידו. וזה טעם הזכירם משה 'האיש אשר העלנו', לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים" (רמב"ן שמות לב א).

לא סביר שהם ראו בעגל מנהיג של ממש: "כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים" (רמב"ן שם לד ד).

אולם מהו הקו הלוגי המחבר בין העובדה שמשה 'בושש' לבוא והחשש של הציבור שמשה לא יחזור יותר, למסקנה שצריך לבקש תחליף להנהגה בדמות 'עגל זהב' ולא לפנות לבא בתור, לאהרון, מנהיג מוכר בעל סגולות משל עצמו, שיקבל על עצמו את ההנהגה?

ההתנהלות של עם ישראל שיקפה תגובה פוסט טראומטית של עם שחש תסכול, גם אם שלא בצדק, שהוא ננטש ע"י מנהיגו. תחושה הדומה לנבגדות. ככל שהתלות וחוסר האונים היו גדולים יותר כך התסמונת היתה חריפה יותר. היא באה לידי ביטוי בכמה דברים שאנו מכירים מתגובות פוסט טראומטיות: א. בתגובה לא רציונאלית שמעדיפה הנהגת 'עגל' על אהרון. תגובה שנובעת יותר מהבטן, מהרגש, ולא מהראש, מהשכל. ב. סוג של כעס (לא מוצדק) על משה, שכביכול נטש אותם, ואפילו אם יחזור לא יכירו יותר במנהיגותו: "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", מהו 'כי זה'? אמר רבי זכאי, ראו את משה תלוי באויר ועומד, אמרו אפילו הוא יורד אין אנו סומכין אותו" (מדרש הגדול לב א). ג. בחיפוש מענה מוכר למצבם, ממה שהכירו מעברם במצרים, שיקנה להם יציבות. אפילו שזה היה פתרון רע: "ואמרו לאהרן: המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם 'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו' כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו" (פרקי דרבי אליעזר מה).