זוכרים?

הפרשה בחיי המעשה  - לפרשת תצוה - זכור - הרב אליעזר שנוולד – תשפ"ג

התרבות הנרטיבית של העידן הפוסט מודרני, אינה רואה את עצמה מחוייבת לאמת אובייקטיבית. מבחינתה די ב'אמת לשעתה'. מאידך, התבונה האנושית מתקשה לקבל חריגה מעקביות ורציפות הגיונית. כאשר יום אחד אומרים דבר אחד ואם זה לא מסתדר ביום אחר אומרים את היפוכו. במיוחד כשמדובר במדיניות ובאמירות שמבוססות על עולם ערכי. שכן אם הערך הוא נכון ומוחלט מבחינה אובייקטיבית, הוא לא משתנה בצורה קוטבית. מי שמנהל מדיניות בדרך הנרטיבית ומבחינתו ה'אמת היא לשעתה', סומך על ה'זיכרון הקצר' של הציבור. שההיצף של המידע דוחק היום את זיכרון מה שאמר אתמול.

עם ישראל הוא עם הנצח. הוא קיים בצורה פלאית כבר יותר מ3300 שנים. אחד ממרכיבי הקים והשרידות שלו הוא ה'זכרון הלאומי והרוחני'. זיכרון האירועים המכוננים של האומה, זיכרון זהותנו היחודית ויעודנו הלאומי, וזיכרון המחוייבות לאורח החיים היהודי לתורה ולמצוות. אלה עומדים לנגד עיניו כמצפן שמכוון את דרכו במסע החתחתים של ההיסטוריה. גם היום הזיכרון הזה הוא ממרכיבי העוצמה הלאומיים.

התורה מדגישה פעמים רבות את "זכירת יציאת מצרים", משום שזהו האירוע הלאומי המכונן שהוא שורש הקיום הרוחני והלאומי, שורש מהעבר שמקרין לעתיד. עלינו לספר לדורות הבאים את ה"סיפור" המכונן שלנו ולדאוג שהם ילמדו את בניהם עד עולם.

יש חשיבות אסטרטגית בשימור וטיפוח הזיכרון הלאומי, והנחלתו לדורות הבאים. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הרבה להדגיש בשיחותיו את המשמעות הרוחנית של ה"זיכרון", חלקם שמענו במו אזנינו. על החובה מן התורה לזכור את ההיסטוריה של עם ישראל:  "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור".  זיכרון מכונן, המעצב את האתוס הרוחני והלאומי של עם ישראל. זהו מקור של עוצמה איסטרטגית, יסוד הקיום הלאומי, שיש לטפח אותו. הרב הדגיש את המשמעות לאמירת ה"זכירות" המוזכרות בתורה, בסוף התפילה (ראה שיחות הרצי"ה בהעלותך תשל"ז).  בקהילות אשכנז נהגו להזכיר "שש זכירות": זכירת יציאת מצרים; זכירת מעמד הר סיני; זכירת מעשה עמלק ומחייתו; "זְכוֹר וגו' אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ בַּמִדְבָּר"; זכירת מעשה מרים; וזכירת השבת. בקהילות ספרדים נהגו להוסיף עוד ארבע: זְכירת נס הַמָּן; זכירת עצת בלעם; "וְזָכַרְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"; וּזְכִירַת יְרוּשָׁלַיִם.

בשבת זכור קוראים את פרשת: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" - זכירת עמלק שתקף אותנו ביציאת מצרים, שזמם להשמדתנו בימי המן ואחשוורוש, ושניסה ומנסה לכלותינו בכל הדורות. ואת הזיכרון הטרי של העמלק הנאצי. גם את זכרונו יש שמנסה להשכיח. אנחנו לא רק זוכרים במחשבה אלא גם מתכנסים 'לזכור בפה' (מגילה יח א) – בקריאת בספר תורה. זוהי מצות עשה מן התורה: "מפי השמועה למדו 'זכור' בפה 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו" (רמב"ם מלכים ה ה). בנוסף לזיכרון הספציפי של שנאת עמלק,  אנו מעלים על נס את חשיבות הזכרון לקיומו של עם ישראל. בימים אלה היא מקבלת משנה חשיבות, לדרוש מנהיגות ערכית ועקבית שאינה מזגזגת ומסתמכת על הזיכרון הקצר שלנו.

ביסוד הזיכרון ראה הרצי"ה זצ"ל את ההבדל האמוני היסודי שבין ישראל לעמים (שיחות וישב תשל"ד): "ה"גוים שכחי אלהים" (תהילים ט יח) לעומתם, אנו עם הזיכרון, הזוכרים את רבונו-של-עולם, "הדבקים בד' אלהיכם" (דברים ד ד). וכו'. ככל שמופיעה שלילת השכחה, מתגלה יותר ויותר הזכירה". וכן, הדגיש את מרכיב הזיכרון כאבן יסוד בעולמנו הרוחני: "אנו איננו שכחנים, אנו זוכרים את רבונו-של-עולם, אנו זוכרים את כל התורה כולה, אנו זוכרים את ערך חיינו, ומתוך-כך יש לנו כח רוחני ואידיאלי לברר את חשבונות החיים שלנו ואת דרך החיים המתאימה לנו". (שיחות הרצי"ה משפטים תשל"ג).

זיכרון ארוך טווח הוא מבחן החשיבות והמשמעות. הזיכרון של העבר משקף מודעות למשמעותו העמוקה. דברים רבי משמעות לא שוכחים, ואלה שאין להם משמעות קל לשכוח. ולהיפך מי ששוכח דבר מסויים סימן שהוא לא מספיק חשוב עבורו. לעיתים המשמעות של שכחה אינה באבדן הזיכרון – אלא בהתנהלות שמתכחשת ומתעלמת מהעבר ומהשלכותיו.

בזיכרון סוד הגאולה.