החושן הלב ומשפט ההכלה
הפרשה בחיי המעשה – תצוה תשפ"ב
הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
קשה לנו עם דעות שונות מדעותינו, מול קרובים, חברים, וברמה הציבורית! אנו בטוחים שאנו צודקים, וכל האמת לצידנו, ומסוגלים לנמק מדוע הדעה השונה שגויה וחסרת הגיון לחלוטין! לרוב זה מביא אותנו להביע את דעתנו, לנסות לשכנע בצדקתה, ואף להתווכח. פעמים שאנחנו מצליחים ולפעמים לא, ובעל הדעה נשאר בדעתו. ואז...?! האם מותר לנו לשבור את הכלים? או שעלינו לקבל את עובדת הַשּׁוֹנוּת שקיימת בתוכנו ומזכירים לעצמנו "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג ח), ומכילים?!
במיוחד קשה לנו כשמדובר בחילוקי דעות בתחומים שבעיננו הם חשובים ביותר, שבנפשנו, ואף קיומיים לנו, לאומה, ואנו מסוגלים לנמק מדוע הדעה השונה מדעתנו שגויה בעליל ואף עלולה להזיק ולעיתים גם לסכן. אנו מביעים את דעתנו בדרכים שונות ומנסים לשכנע בצדקתה. לעיתים אנו אף יוצאים למאבק אישי או ציבורי, בכל יכולתנו, כדי להטות את הכף. פעמים שאנחנו מצליחים ולפעמים לא, והדעה השונה נותרה כשהייתה. ואז...?!
מהעבר הרחוק שלנו אנו יודעים להזכיר אירועים שבהם היו בנו כאלה שלא הסכימו להכיל, שנאבקו על דעתם הצודקת, שבפעם ההיא הם 'כבר לא היו יכולים לוותר יותר'. ו'הגיע הזמן שהצד השני יתקפל ויוותר'. ואף הגיעו לכדי מלחמת אחים, להרס עצמי ולחורבן. ואנו מייחדים לכך גם ימי צומות וחשבון נפש. ומקווים שהלקח נלמד.
אולם בחודש אדר אנו יודעים גם להזכיר מהעבר היותר רחוק אירועים שבהם ההנהגה למדה להכיל את הַשּׁוֹנוּת והצליחה לכנוס "אֶת כָּל הַיְּהוּדִים", ובזכות זו נצלו מהגזירה והפכו את הקערה על פיה: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהם" (אסתר ט ב).
בשבת אנו קוראים את פרשת תצווה, ואת מצוות עשיית בגדי הכהונה. נזכיר לעצמנו שהחלק העיקרי בבגדי הכהן הגדול הוא חושן המשפט: "וכמו שהארון הוא ראש כלי הקדש. חושן המשפט הוא ראש בגדי הקדש. ובו היו האורים והתומים" (צרור המור שמות כח כט, והוא גם מוזכר ראשון ברשימת הבגדים בפס' ד').
בחושן משובצים, כאחד, שנים עשר אבנים יקרות מיוחדות, מסוגים שונים ובצבעים שונים, ועליהם שמות שבטי ישראל, אותם נושא הכהן הגדול על ליבו בעבודתו: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ד' תָּמִיד" (שמות כח כט). כל אבן, כל שבט הוא עולם ומלואו, בעל יחודיות ושּׁוֹנוּת משאר השבטים. הכהן הגדול, שהוא הלב המאחד את כל עם ישראל, צריך שכל העת יהיה עם ישראל על ליבו, ובמחשבותיו: "להתפלל עליהם. ובראות את שמות בני ישראל כתובים בחזה, כתובים על לוח לבו, לא ישכחם בעבודתו ובתפלתו. ולזה נקרא 'חושן משפט' על שנשא משפטם על לבו. וכן שנושא ומכפר עונם בעבודתו" (צרור המור שם). מסיבה זו, וכמסר ערכי מרכזי, בחרנו שהפרוכת בישיבתנו תהיה עם רקמת 'אבני החושן' ומעליה הפסוק הזה.
הכהן הגדול צריך להכיל את המורכבות: מצד אחד, את כולם ביחד כגוף אחד, ומצד שני, כל אחד עם שּׁוֹנוּתוֹ כאבן בפני עצמה: "לכן נחרתו על החושן שמות בני ישראל להורות על אחדותם ע"י אהרון" (מלבי"ם שם, ועיי"ש שהחושן הוא כנגד היחוד של 'אחדות ישראל').
המורכבות של החושן באה לידי ביטוי באופן מיוחד בתחום פסיקת הדין ופסיקת ההלכה: "חושן המשפט - שמכפר על קלקול הדין" (רש"י שם). "'חושן' מכפר על הדיינים" (רבנו בחיי שם). "'חושן' כנגד הרקיע שבו צדק, וכו'. ולכך היו בכפלו אורים ותומים שהיו מצודקין בדבריהם" (רבנו בחיי שם).
לחושן היה גם כח של ברור האמת: ושם 'חושן' יורה על ה'בדיקה' בעניני קודש. ולהבדיל בין הקודש והאמת לבין החול והשקר" (הכתב והקבלה שם). עשיית המשפט גם היא קשורה לאחדות של עם ישראל ולתפקידו של הכהן הגדול: "'כי שמה ישבו כסאות למשפט', שהוא 'יחוד ישראל', שנעשה ע"י שנמצא ביניהם משפט, להסיר כל ריב וכל נגע המפריד אגודתם. וע"ז היה מורה 'חושן המשפט' שנשא אהרון על לבו, כי הכהן הגדול היה השופט הראשי, וראש הסנהדרין, ואהרן היה עסקו אוהב שלום ורודף שלום שזה נעשה ע"י משפט כמו שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם', והיה לו 'לב להבין' 'לשמוע משפט' ונשא את משפט בנ"י על לבו" (מלבים שם).
מן החושן למדנו גם כיצד יש להכיל מחלוקות בין תלמידי חכמים בהלכה: "מכאן, לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו, ואמרי לה: אין מזניחין אותו, ואמרי לה: אין מזחיחין אותו. מאן דאמר מזיחין, כדכתיב: 'ולא יזח החושן'" (חולין ז א). "מזניחין - משקצים את דבריו. מזחיחין - לומר גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא: מגביהין ומסלקין אותו מדבריו" (רש"י שם). ועל כן: "תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחודשת הן דרך הוראה, הן דרך גדר הן להחמיר הן להקל, אע"פ שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם, במה שאין ראוי לו לסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן, אחר שהוא מראה פנים לדבריו ושהוא כדאי לסמוך עליו, שכל תלמיד ותלמיד מקום הונח לו להתגדר בו. וכו' כלומר שאין מעמידין אותו בחזקת שכחן ומורה בדרך שלא נתקבל בה כן" (המאירי שם).
מצד שני הצטווינו: 'חכמים הזהרו בדבריכם', תלמיד חכם שבא לפסוק הלכה, בדבר שנראה כדבר מחודש, עליו מוטלת האחריות לשבת 'שבעה נקיים', ולדון בו עם תלמידי חכמים חבריו, כדי לזקקו ולבחון היטב, ולא 'יהיה דן יחידי' שלא חלילה תצא שגגה מתחת ידו, ולא נסתכן ב'הזחת החושן מעל האפוד'.