פרשת תרומה עוסקת באחת משלוש ה'תרומות' שהרימו ישראל בעת הקמת המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו ליתרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו'" (שמות כה ב-ח)

"אמרו רבותינו: שלוש תרומות אמורות כאן: אחת - תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש ב'אלה פקודי'. ואחת - תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת - תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד" (רש"י כאן). שתיים מבין השלוש הן תרומת 'מחצית השקל', כמס שווה לכולם שהוטל כחובה על הציבור. התרומההאחרונה המדוברת אצלנו בפרשה לא היתה שווה לכולם ובאה מבחירה ונדיבות 'איש אשר ידבנו ליבו'. תרומה שנובעת מ'בחירת הלב' ולא מאילוץ או מחוייבות: "לשון נדבה והוא לשון רצון טוב" (רש"י כאן). כפי שהודגש בתרגום יונתן בן עוזיאל: "מן כל דיתרעי לביה ולא באלמותא תסבון אפרשותי" (כאן). "ולא באלמותא: פירוש שלא יקחו בחזקה ובכח כנזכר במשנה כמה פעמים. והזהיר בזה, דלא תימא, מדכתב: 'דיתרעיה ליביה' פירוש: רצון ליבו, דפירושו דומה ד'לרצונו' ד(ספר) ויקרא, ש'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני', אלא לא בחזקה ושום כפיה" (פירוש על תרגום יונתן לרש"ז נטר כאן). וכדברי המדרש: "אשר ידבנו לבו – אין הנדיב אלא בלב שנאמר: כל נדיב לבו ולא אנוס" (מדרש לקח טוב כאן).

הדגש על נתינת הלב בא משום שהוא בא לציין בחירה בנתינה טהורה בלב שלם, ללא אינטרס כלשהו. נתינה שאין עמה ציפיה לתגמול חוזר: "ואמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' לפי שיש אברים מקבלים ואינם נותנים, ויש נותנים ואינם מקבלים, ויש מקבלים ונותנים, ויש שאין נותנים ולא מקבלים, והלב נותן ואינו מקבל כמו שכתבו חכמי הרפואה, לזה יחס הנדיב ללב שהנדיב הוא הנותן ואינו מקבל. ואמר 'לבו' בכנוי, לפי שיש מתנדבים לא מלבם אלא מלב אחרים, שרואים לאחרים שמתנדבים ולכן הם מתנדבים מפני הבושה, ולזה אמר: 'ידבנו לבו' ואמר: 'נדיב לבו'" (תולדות יצחק כאן).

הבחירה לתת מכל הלב באה לידי ביטוי באופן האינטנסיבי שבו העם התגייס לתת מכל הלב: "וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די. ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין. 'מאת כל איש' -  צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד" (ספורנו שמות כה ב).

במהלך הפרשיות הקודמות הרחבנו את הדיבור על הבחירה כביטוי למעלה הרוחנית המיוחדת של האדם שנברא ב'צלם אלוקים'. שיש לו אפשרות לבחור בצורה אוטונומית, ומשיקוליו שלו. ועל ההבדל בינו לבין בעלי החיים שאין להם בחירה, שמונעים בהתנהלותם ע"י אינסטינקטים הישרדותיים המאלצים אותם לפעול בדרך מסויימת.

הבחירה מקיפה את כל זירות החיים של האדם. החל מהזירה הקיומית של החיים, הזירה הערכית מוסרית, והזירה של הרוחניות והקדושה. בזירה הקיומית - האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו, שנועדו להבטיח את קיומו והישרדותו, ואת הצלחתו בעולם. בזירה זו הוא בוחן את האפשרויות שלפניו על פי המידה שהן משרתות את הצרכים והאינטרסים הקיומיים שלו ומביאים לו תועלת, ואת הרצון לנוחיות והנאה בחייו. בזירה הערכית מוסרית - האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו על פי אמות מידה ערכיות ומוסריות, מה יביא לידי ביטוי בצורה נכונה יותר את ערכיו ואת מוסריותו, ולא מה ישרת את האינטרס שלו. לעיתים מדובר על ערכים שהם מנוגדים ובאים על חשבון האינטרס שלו. כך גם בזירה של הרוחניות והקדושה. האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו על פי אמות מידה של רוחניות וקדושה. מה יהיה מתאים יותר לרצון הקב"ה, ומה יחבר אותו יותר לקב"ה ולעבודתו. גם כאן לעיתים מדובר על דברים שהם מנוגדים ובאים על חשבון האינטרס שלו.

מבין שלושת הזירות של הבחירה, הזירה הקיומית דומה יותר במאפייניה לאינסטינקטים של בעלי החיים. משום שהבחירה בדבר נצרך, והישרדותי הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי. דווקא ב'תרומה' שהאדם מוותר משלו מתוך שיקולים ערכיים ומוסריים או מתוך שיקולים של רוחניות וקדושה ניכרת הבחירה האנושית האוטונומית במיטבה. "ומה היא הנדיבות? שיהא האדם וותרן בממונו לעשות ממנו צדקה וגמילות חסדים, ושיהא נושא ונותן עם הבריות באמונה, ומוותר להם משלו ואינו לוקח משלהם כלום... ואמר חכם אחד, אין הנדיב מי שהתנדב על מי שהתנדב עליו וקרב מי שקרבו, כי זה גמול. אבל הנדיב מי שהתנדב על מי שלא התנדב עליו ומקרב מי שהרחיקו וכו'" (מעלות המידות" לר"י רופא מן הראשונים, מעלה י"ב עמ' קכ"ג).

 על כן הבחירה לתרום למשכן מבטאת את גדולת הבחירה האנושית. "הנדיבות היא המדה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות, וכשהנדיבות על דרך טובה, אז היא משובחת מאד. ובה יגיע אל מעלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא וכו'" ("אורחות צדיקים" שער הנדיבות - שער י"ז).

התרומה, כשמה, מרוממת את האדם ומשקפת את מידותיו התרומיות.

כך אנו נוהגים גם לבאר את מאמר חכמינו: "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין סה ב). בדומה ליכולת האנושית לשלוט בשתייתו ובכעסו, היכולת של האדם לתת מכיסו לאחרים בניגוד לאינטרס שלו משקפת את היותו אדם בוחר. "דעו בני, כי מעלת הנדיבות היא מן המידות החשובות והמיוחסות, ואינה נמצאת אלא באנשים חשובים, וחביבה מאד לפני המקום, שלא נבנה העולם עד שלא שיתף בו מידת הרחמים... ומנין אנו יודעין שמידת הרחמים היא ממידת הנדיבות? שנאמר: 'טוב עין הוא יבֹרך כי נתן מלחמו לדל'" (מעלות המידות" שם).

הבחירה בתרומה ובנדיבות מתרחבת למכלול של תחומים: "ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון. השני, נדיבות בגוף. השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו. היה נדיב בממונו, דכתיב (בראשית כ"א ל"ג): 'ויטע אשל'. נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי למד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו וכו'" (אורחות צדיקים שם עמ' קי"ט).