מוקדש לזכר ידידי השר אורי אורבך ז"ל
פרשת תרומה היא הראשונה בסדרה של חמש פרשיות החותמות את ספר שמות שבהן פרוט תהליך הקמת המשכן. הפרוט מלמד על החשיבות הרוחנית הקיומית של הקמת המשכן, לעם ישראל ולעולם כולו. משכן ישרה שכינה במחנה ישראל ויבנה קומה נוספת בהתבגרות הרוחנית של העולם (במדב"ר יב יב). מכאן נובעת הנחיצות של הקמת המשכן, בלעדיו יחסר מרכיב משמעותי בקיום הרוחני של עם ישראל.
במהלך לימוד הפרשיות עלינו להקפיד לשלב בין המפגש עם העוצמה הרוחנית שבתורה ובין לימוד הפשט והריאליה. פעמים שעוצמה זו מאפילה על התובנות והמסקנות החשובות מהפשט ומהניתוח הריאלי של הכתובים ושל ההתרחשויות המתוארות בהם.
עם ישראל, זה עתה עלה על במת ההיסטוריה ולקח על עצמו, לראשונה, פרויקט לאומי שיעמיד את הקדושה והשכינה ב'מרכז המחנה' (תרתי משמע). לשם כך הצטווה לגייס משאבים מן הציבור.
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (שמות כה ב).
עפ"י פשט הכתובים וחז"ל הפרויקט הלאומי של הקמת המשכן העלה סוגיות של מנהיגות וניהול, של יכולות עיצוב ואדריכלות ושל הקפדה מקצועית ודקדקנית על הביצוע בפועל ועל הדיווח על מימוש התרומות בסוף התהליך. אולם אנו מבקשים ללמוד ממנו על אסטרטגית גיוס המשאבים של התורה לפרויקט לאומי של קדושה.
הציווי של התורה היה לגייס תרומות לשם בניית המשכן. התרומה תלויה בנדבת הלב "איש אשר ידבנו ליבו". ציוי דומה אנו מוצאים גם בהקמת המקדש הראשון: "ויתנדבו שרי האבות ושרי שבטי ישראל ושרי האלפים והמאות ולשרי מלאכת המלך וגו'. וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד'". (דברי הימים א', כ"ט א'). ובמקדש השני: "בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבהלבית האלקים אשר בירושלים". (עזרא א' ב'-ד').
אולם התרומה למשכן לא היתה רק נדבה: "אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן: אחת תרומת בקע לגולגולת, שנעשו מהם האדנים, וכו'.. ואחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין. כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה וכו'". (רש"י שמות כה ב).
מכאן שרק אחת מהתרומות שנגבו היתה נדבה והשתיים נגבו כחובה ונגבו בצורה שיוויונית: " זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לד'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ד'". (שמות ל יג).
נדבה ומס חובה הם שיקוף של שני הצדדים במשכן. מצד אחד זהו פרויקט חיוני ונצרך מבחינה לאומית וציבורית שחסרונו עשוי לגרום לנזק לציבור ולדרכו, ולכן הוא אמור להיות על חשבון הקופה הציבורית, ולא מותנה בבחירה, שמשהו מהציבור יגלה רצון טוב וינדב מכיסו. אסור להעמיד בסימן שאלה את קיומו. מצד זה הנהגת הציבור צריכה לגייס את המשאבים מהציבור, כחובה. כצורה של מס.
מצד שני משאבים שמגוייסים בכפיה, אינם מגייסים את הרצון הטוב של הציבור. הנדיבות וההתנדבות מוציאה מן הכח אל הפועל את הרצונות הטובים של האדם, את רגשות ההזדהות.
כאשר המשאבים מגוייסים כחובה צריך לשמור על שוויוניות וניתן לגייס מכל אחד רק סכום בסיסי, ולא גבוה, וכאשר הנתינה באה מתוך בחירה, רצון טוב ונדיבות לב, אמנם יהיו כאלה שלא יתנו מאומה, אולם יהיו כאלה שיתנו מעל ומעבר ולעיתים אף למעלה מיכולתם.
ממס החובה של מחצית השקל נבנתה התשתית, האדנים, הבסיס למשכן. אולם את גוף המשכן וכליו בנו מנדבת הלב.
הנתינה שבאה מעומק רגשות הלב יוצרת התרוממות רוח עילאית שמטביעה את חותמה במשכן: "בנתינת כל אחד מישראל חלק זהב או כסף המשכן, יתן נדיבות ליבו מצורף לזהב או לכסף ומהזהב והכסף יעשה המשכן וכליו, ומהנדיבות לב משכן ובית מנוחה לחי עולמים וכו'. אין הדביקות של השי"ת עם בני ישראל מצד האפיריון, אלא מצד נדיבות לב אשר בתוכו וכו'. נמצא המשכן עצמו כמוהנר, והאהבה אשר מבנות ירושלים כמו השלהבת הקשורה בנר ככה. אל עבר פני ד' האירה האהבה ונדיבות לב עם בני ישראל וכו'. המשכן ימצאו שנים זה בתוך זה, הפנימי, רוחני מנדיבות לבבני ישראל, והחיצון מהנדבה הגשמית וכו'. ולכן נקראו מקדש ומשכן. ("כלי חמדה" לר' שמואל לנייאדו, תורה שלמה שמות כ"ה אות כ"ד:)
סוד הצמצום והמיקוד ומשנת השילוביות
לפרשת תרומה
במרכזה של הפרשה אחד השיאים בתולדות עם ישראל במדבר ובכלל, הציווי להקים את המשכן "ועשו לי מקדש". מכאן למדו את עקרונות בנית המשכן האנושי והאישי, בבחינת, "בלבבי משכן אבנה". (השיר של הרב הוטנר עפ"י שירו של רבי אלעזר אזיכרי)
חכמים נחלקו האם הציוי להקמת המשכן היה לאחר ובעקבות חטא העגל: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו!". (תנחומא תרומה ח). מטרת ההקמה בעיתוי הזה, השראת השכינה בישראל: "כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא 'משכן העדות' שהוא 'עדות לכל באי העולם' שהקב"ה שוכן במקדשכם! (שם).
או שהציוי להקמת המשכן נאמר בסמוך למעמד הר סיני. "וכיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו: "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע", מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן שנאמר (שמות כה): "דבר אל בני ישראל וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'". (תנא דבי אליהו רבה פרק יז). הציווי על הקמת המשכן מיד לאחר מעמד הר סיני היווה המשך והשלמה להתגלות שזה עתה היתה בסיני. (רמב"ן הק' לבמדבר).
הציוי להקמת המשכן, ולהשראת השכינה במבנה מוגדר ומסויים, מהווה חידוש אמוני דרמטי: "רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אמר: רבש"ע "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך!" אמר לו (הקב"ה): משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם! וכתיב, "ונועדתי לך שם ודברתי". (תנחומא כי תשא י).
משה רבנו מופתע, כביכול: כיצד ניתן לצמצם כביכול את השכינה האינסופית לתוך מבנה מוגבל עם מחיצות?! אולם, אדרבא, בכך הקב"ה מגלה למשה רבנו את 'סוד הצמצום' שבהתגלות האלקית, ואת מהות קדושת המקום. האלוקות האינסופית מבקשת להתגלות בתוך עולם סופי ומוגבל. ה'צמצום' אינו 'מרוקן' את המקור המקודש אלא הוא סוג של 'מיקוד' של האינסוף והשקתו לתוך המציאות המצומצמת. "משל למערה שהיא נתונה על שפת הים. געש הים נתמלאת המערה, והים לא חסר כלום. כך הקב"ה יתברך זכרו, אע"פ שכתוב "וכבוד ה' מלא את המשכן" אעפ"כ "הודו על ארץ ושמים". (תנחומא ויקהל ז).
האינסוף 'מתמצה' כביכול ועובר מיקוד בתוך המציאות המוחשית המוגבלת. כמעין פירמידה הפוכה שהקצה העליון הוא בעולם האינסוף, וקודקודה נמצא במקום המצומצם. כל מי שקשור לקודקוד קשור לאינסוף. (מעין מה שכתב החסד לאברהם מעין ג נהר ג, על קדושת המקדש, ירושלים וארץ ישראל).
הקב"ה 'צמצם' את שכינתו – את האינסוף לתוך מסגרות וגבולות כדי להופיע במציאות ולאפשר לאדם להתחבר לשכינה האנסופית. מבחינה זו ההתגלות האלקית במשכן בין בדי הארון היא בבחינת 'צל': "ויעש בצלאל את הארון וכו'. ולמה פירש בארון מלאכתו לבד, ועשאו בידו, בשביל ששם 'צלו' של הקב"ה, שהוא 'מצמצם' שם שכינתו. ולפיכך קראו 'בצל-אל': שעשה צלו של הקדוש ברוך הוא בין שני הכרובים. שנאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'". (תנחומא ויקהל ז).
ענין הצמצום והמיקוד במשכן בא לידי ביטוי גם בבנית המשכן האנושי האישי, בבחינת "בלבבי משכן אבנה": "והוא בשום לב אל אומרו "ושכנתי בתוכם" ולא אמר 'בתוכו'. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית! מאומרו 'בתוכם'". (אלשיך שמות פרק כה).
כדי לבנות את המשכן האנושי האישי, ולחבר את האדם עם השכינה, כדי שתשרה בתוכו, עליו לפעול על פי עקרון הצמצום והמיקוד: "בכל דרכיך דעהו", צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצוי' באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים. כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטיב, ובזה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית' , ע"כ כל מה שעושה יהי' הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי"ת בכל הדרכים". (מוסר אביך פרק ב' פס' ב).
אנו נוהגים לציין את עקרון המיצוי והמיקוד גם כחלק ממשנת השילוביות: בשילוב בין המרכיבים השונים בין ה'קודש' ל'חול', בין 'הרוח' ל'חיי המעשה', בין 'קידום הפרט' ל'תרומה לכלל', צריכים את ההקשר הכולל והשילוביות ההרמונית בין מרכיבים שונים לעיתים גם מנוגדים.
בניגוד למי שמתרכז רק בדבר אחד, השילוביות מצריכה לחלק את הזמן והמשאבים בין המרכיבים השונים. אולם חלוקתם ופיזור המאמצים והמשאבים בין כמה מרכיבים עלולה להיות האחד על חשבון השני וליצור בינוניות ורדידות בכל אחד מהם. על כן תנאי לשילוביות הוא ההתמקדות המיצוי המושלם וריכוז המאמץ, בכל אחד מהמרכיבים, כאשר עוסקים בו. בכל שלב ופרק מוגדרת מסגרת הזמן שבה מתמקדים במרכיב מסויים ואז עוסקים רק בו.
משך הזמן הנדרש להתמקדות בכל מרכיב צריך להיות כזה שהוא מאפשר למצות הישג משמעותי באותו פרק זמן, אם הוא קצר מכדי להפיק בו הישג משמעותי הוא יאבד את ערכו.