פרשת משפטים באה לאחר מתן תורה, ועוסקת בהרחבה בדיני ממונות ובדינים שבין אדם לחברו. חז"ל שאלו מדוע התורה בוחרת לפתוח אותה דווקא במצוות 'עבד עברי' שמוכר את עצמו בשל מצוקה כלכלית, כמוצא אחרון, או שנמכר בגניבתו?

התורה הקדימה את הקידמה האנושית ונלחמה בתופעת העבדות והגבילה את תקופת העבדות של 'עבד עברי' לשש שנים: "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם. וגו'" (שמות כא ב). הסיבה לפתיחת פרשת משפטים ב'עבד עברי', ולהגבלה של העבדות קשורים זה לזה: "'כי תקנה עבד עברי'. פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקב"ה ונתן להם חירות. לפיכך ציוה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיו בפרך ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר: 'כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד' (ויקרא כה מב). לפיכך פתח במשפט עבד עברי" (מדרש אגדה (בובר) משפטים כא ב). פתיחת הפרשה במצווה הראשונה קשורה באופן הדוק ליציאת מצרים מעבדות לחרות. בדומה לפתיחת מעמד הר סיני ב"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (רס"ג על התורה, תורה שלמה).

התורה התייחסה לאפשרות שלאחר שש שנים שבו שהה בבית האדון והתאפשר לו לשקם את עצמו, העבד אינו מעוניין לצאת לחירות ולנהל חיים עצמאיים, ומבקש להישאר בעבדותו: "ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי. והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כא ד-ה). הציווי של התורה, לרצוע את אזנו בדלת הבית, יוצא דופן. בכך היא מבטאת את מורת רוחה מבחירתו של העבד להמיר את חירותו בהמשך העבדות: "מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. וכו'. מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם"(קידושין דף כב ב). אין ראוי לאדם להיות כפוף באופן טוטאלי לבשר ודם. הסמכות היחידה שראוי לאדם להיות כפוף עליה היא הקב"ה. עפ"י חז"ל האוזן הדלת והמשקוף, קשורים לקריאה האלקית לחרות, למניעת העבדות לבשר ודם ולאבדן העצמאות והעצמיות.

במקום אחר מבארים חז"ל את הקשר בין הבחירה לוותר על החרות לבין פתח הבית: "ואמרו במדרש: 'והגישו אל הדלת', אמר הקב"ה: אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חפשי, והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד, לפיכך ילקה בפתח" (רבנו בחיי שמות כא ו). "וטעם לרציעה דווקא בדלת ובמזוזה, לפי שאחר שש פתחה לו התורה פתח לצאת מעבדות לחירות! והדלת תסוב על צירה והעצל אינו רוצה לצאת! כמי שיושב בבית האסורים ופותחין לו פתח לאמור 'לך המלט על נפשך!', כך הוא בוחר בטובות המדומות שיש לו כי טוב לו עמו במאכל ומשתה על כן הוא מניח הדלת פתוחה ואינו רוצה לצאת" (כלי יקר שמות כא ה).

הדבר מעלה את השאלה הכיצד?! הרי השאיפה של האדם לחרות מלאה מוטבעת בעומק הנפש. אם כן מה מביא את האדם לבחור בעבדות לבשר ודם ולוותר על חרותו?

אל מול כח החירות המוטבע בנפש יש בנפש גם כוחות של סתגלתנות והרגל. הסתגלנות מביאה את האדם להסתגל למצבו אפילו הוא מצב רע, ולהתרגל אליו. כח ההרגל קשה לשינוי וגורם להעדיף את הרע הקיים והמחיר הכבד על פני יציאה אל עתיד עצמאי שיש בו סימני שאלה ואי וודאות.

המחקר המודרני של המח מצביע על השפעת ההרגל על הפיזיולוגיה של המוח, ועל הסיבה מדוע כל כך קשה לשנות הרגלים, למרות המחיר הכבד והוויתורים שכרוכים בשימורם.

'עבד עברי' שמתמכר לעבדותו ומוכר את חירותו הוא המודל המקראי לתופעה רחבה יותר של בחירת האדם לשעבד את עצמו ולוותר על חירותו האישית. כאשר הוא בוחר לשעבד את עצמו למוסכמות של החברה, או ליצריו. או ביחס להתמכרויות השונות שמשעבדות את האדם ואת חירותו, באופן שקשה להשתחרר ממנו.

הבחירה בעבדות הראויה, היחידה, היא רק בעבדות לקב"ה: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.