משקמים את האמון

פרשה ומימושה – שבת משפטים – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ה

הרב אליעזר חיים שנוולד

בתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

האסון בשמחת תורה תשפ"ד, הכישלון והמחדל של כוחות הביטחון, יצרו משבר אמון קשה בין המדינה לבין אזרחיה. כ-1200 נהרגו ומאות נחטפו תוך כמה שעות ע"י מחבלים ארורים שחדרו את הגבול כמעט באין מפריע. בהם אזרחים שלווים חסרי הגנה שנפגעו בעורף האזרחי. אמנם היו אזרחים שיצאו מהבתים בגבורה והשיבו מלחמה שערה, אולם לא כולם יכלו. אזרחים נותרו חסרי ישע, במשך שעות רבות, שוועו לעזרת כוחות הביטחון של מדינתם שלא הגיעה. מעבר לכאב ולשכול בעצם הפגיעה, נפגע אמונם בכוחות הביטחון ובמדינה שתשמור על ביטחונם. במדינה מתוקנת אזרח מן השורה לא אמור להקים לעצמו מיליציה שתגן על בטחונו. הוא מפקיד את בטחונו בידי גופי הביטחון של המדינה, ונותן אמון בהם ובראשיהם שיעמדו באחריותם, ויעשו כל שניתן כדי לשמור על הפקדון היקר מכל - בטחונו ובטחון משפחתו.

כחודש אח"כ הודה הרמטכ"ל בשיחתו עם ראשי הרשויות בדרום, ו'לקח אחריות': "אנחנו מודעים לכישלון. נכשלנו בהגנה על היישובים. וכו'. לא עמדנו במשימה שלנו להגנת התושבים". תפקיד מפקדי הצבא לשמור מכל משמר על הפיקדון היקר של ביטחון המדינה, שניתן בידם למשמרת. התושבים הפקידו בידם את ביטחונם מתוך אמון מלא שישמרו עליו מכל משמר. אולם הם נכשלו בשמירה. ההודאה בכישלון ו'לקיחת האחריות' מעידה על יושרה, אולם היא אינה משיבה את האמון לאזרחים. צריך לשקם את האמון ע"י צעדים בוני אמון.

הבחירה באייל זמיר השריונר לרמטכ"ל, ובתמיר ידעי מגולני לסגנו, קצינים וותיקים, ערכיים, מקצועיים, והתקפיים, משדרת כניסה לעידן חדש. עידן של בנין, שיקום, והעצמה של צה"ל והתאמתו לאתגרים הביטחוניים העדכניים שבפנינו, ובמיוחד את צבא היבשה. באמצעות מינוי אלופי המטכ"ל החדשים, הרמטכ"ל יוכל לעצב את דמותו של צה"ל בשנים הבאות כצבא בעל שאר רוח, ערכי, מקצועי, התקפי וקטלני שחותר להכרעה וניצחון. הוא יוכל למנות מפקדים שהם "סוסים דוהרים", שהפיקדון היקר של בטחון המדינה יופקד בידיהם האמונות. בעידן זה צה"ל יידרש להתמודד עם אתגר הגדלת הסד"כ, בסדיר בקבע ובמילואים, ולאתר את מקורות כוח האדם שמהם יוכל להרחיב את השורות ולהגביר את המוטיבציה לשרות. יהיה עליו להתמודד עם אתגר שרותם המוארך של אנשי המילואים, ולתת להם את המעטפת הנדרשת. הוא ידרש להצטייד באמל"ח ובמערכות נוספות, ולהגדיל את המלאים, ואת פסי הייצור העצמי של התחמושת והחלפים. אולם מעל לכל הוא יידרש לשקם את האמון של האזרחים בצה"ל ובמפקדיו הבכירים, שידע לתת להם ביטחון מול תרחישי האיום שבפנינו.

אנחנו כולנו מתפללים להצלחתם! הצלחתם הצלחתנו!

בפרשתנו מצווה התורה על דיני ארבעת השומרים: שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל. דינם של מי שחבריהם הפקידו בידיהם פיקדון לשמירה, והם לקחו עליו אחריות, בתשלום, או כטובה ללא תשלום. התורה מגדירה את רמת המחויבות של השמירה לכל אחד מסוגי השומרים, במקרה של גניבה, אבידה, או של נזק לפיקדון. המפקיד נותן אמון בשומר שישא באחריות של התפקיד שנטל על עצמו, כדי לשמור על רכושו בכל יכולתו, ולא להשתמש בו לצורכו ללא רשות. שומר שכר שמקבל תשלום על שמירתו, חייב באחריות על הפיקדון גם הוא נאבד או נגנב, לשם כך משלמים לו. כאשר שומר חינם טוען שהוא מילא את תפקידו ושמר על הפיקדון כראוי ובכל זאת הפיקדון אבד ממנו או נגנב, או שניזוק באופן שלא היה יכול למנוע את הנזק (באונס), אך טבעי הוא שהאמון של המפקיד בשומר עשוי להתערער, שיחשוד בשומר שמע הוא 'פשע' ולא שמר על הפיקדון כראוי. במצב שכזה הדרך היחידה לייצר אמון בטענת השומר היא השבועה בשם ד', שנקראת 'שבועת הפיקדון' (רמב"ם שבועות א ו). שומר חינם שטוען שהפיקדון נגנב צריך להישבע שלוש שבועות: "שלש שבועות משביעין אותו: שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי" (בב"ק קז ב). "כולל בשבועתו שלשה דברים: ששמר כדרך השומרין ושאירעו כך וכך, ואינו ברשותו, ושלא שלח בו יד קודם שאירעו המאורע הפוטר אותו" (רמב"ם שאלה ופקדון ו א).

ה"שבועה שלא פשעתי - בשמירתו כשנגנבה, דאי פשע בה חייב" (רש"י שם), כלומר שעליו להישבע שמילא את אחריותו, ושמר על הפיקדון שהופקד בידו כראוי וכמתבקש, ולא התרשל בתפקידו. וה"שבועה שלא שלחתי בה יד - ליהנות בה קודם לכן דאם שלח בה יד קמה ליה ברשותיה, דנעשה גזלן עליה, ומיחייב באונסין וכ"ש בגניבה ואבידה" (רש"י שם), זוהי שבועה שלא מעל בתפקידו, ושלא ניצל את האמון שניתן בו ע"י המפקיד כדי להשתמש בפיקדון לצורכו ולהנאתו. במצב כזה מחייבת אותו התורה באחריות על הפיקדון גם אם הפקדון נגנב או שניזוק באונס. כדי לשלול אפשרות זו ולשקם את האמון עליו להישבע בשם ד', את שבועת הפיקדון.

בדרך דומה יש לנקוט גם ברמה הלאומית, ולשקם את האמון שנפגע, במעשים ולא בדיבורים.