ה'עכשיו' שבא על חשבון העתיד

פרשה ומימושה – פרשת משפטים – ר"ח אדר א' – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

 מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

החזרת החטופים לבתיהם היא מצווה גדולה וגם חובה לאומית עליונה. לבנו מלא דאגה להם. הם מוחזקים בידי מפלצות שטניות, מתעללות חסרי לב אדם, וכל יום שעובר עליהם הוא סבל בל יתואר. חלק מהם גם סובלים מבעיות בריאות שעלולות לסכן את חייהם. אנו מאמצים אל לבנו את משפחותיהם ומתפללים בכל יום לשחרורם ולשלומם.

מדינת ישראל מגוייסת למשימת החזרתם מהיום הראשון למלחמה. טובי המוחות עוסקים באיסוף המידע, בחיפוש דרכים להחזרתם, בפעולה בזירה הבינלאומית לגיוס המנהיגות הבינלאומית תפעיל לחץ לשחררם. כוחות צה"ל בשטח עושים כל שלאל ידם כדי לאתרם, ומנהלים את הלחימה המורכבת ממילא, באופן שימנע פגיעה בהם. בלחימה שמעל פני הקרקע ומתחת לפני הקרקע.

אויבנו המרים, חסרי צלם אנוש, חטפו אותם באכזריות בשבת שמחת תורה, כחלק מהתוכנית האסטרטגית שלהם. החטיפות הן 'נשק' אסטרטגי שבו הם משתמשים כבר עשרות בשנים. הם מכירים אותנו את מוסריותנו, את רגישותנו לחיי אדם, ואת הסולידריות הלאומית שלנו. עבורם אין מדובר ביתרון אלא בנקודת תורפה, כ'חולשה' שניתן לנצלה כדי להעמיד אותנו בדילמה מפלצתית. כקלף מיקוח, וכ'תעודת ביטוח' שימנעו מאתנו להכריע את המלחמה, לגבות מהם מחיר כבד על הטבח המפלצתי שעשו, ולהשיב את ההרתעה.

המטרה העליונה המשותפת של אויבנו הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, היא השמדתנו: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג ה). בהתאם לכך הם מנהלים כעת את ה'משא ומתן' בתחכום רב תוך ניהול מלחמה פסיכולוגית מורטת עצבים. הדרישה העיקרית שלהם שהחזרת החטופים "עכשיו" תהיה מותנית בהפסקה מוחלטת של המלחמה, בנסיגה מעזה, ובשחרור כל המחבלים שטבחו אנסו ושרפו. בכניעה שלנו שתאפשר להם להכריז ניצחון. חלומם לשחזר את נצחונו של 'צלאח א-דין' שהביס את הצלבנים במאה ה-12. הם לא יסכימו לפחות מכך. כל מי שמשתעשע באפשרויות אחרות ב'משא ומתן' מזלזל בהם, (זלזול שהיה כנראה אחד מהסיבות למחדל בשמחת תורה) ומשלה את עצמו.

זהו 'מחיר' שאסור לנו לשלם! גם אם הוא יחזיר לנו חלק מהחטופים היקרים "עכשיו", הוא יסכן רבים אחרים שכמותם בעתיד. מנסיוננו מן העבר למדנו שכניעה לתכתיביהם עודדו חטיפות נוספות בכל חלקי הארץ ובעולם. המחבלים ששוחררו ב'עסקאות' אלה רצחו עוד מאות.  כניעה שלנו לחמאס תהווה הוכחה לחולשתנו ותחזק את המוטיבציה של שאר אויבנו מסביב לנסות להשמידנו. חייבים לעשות כל הניתן כדי למנוע זאת וכדי לצרוב בהם את התודעה שכל נסיון שכזה בעתיד יעלה להם במחיר כואב.  

בימים אלה אנו משלימים, את כיבוש חאן יונס,  תוך לחימה הרואית של חיילנו בחירוף נפש, בלחימה מעל פני הקרקע וב'תת קרקע'. במקביל, כבר הודיע שר הביטחון שצה"ל נערך לכיבוש רפיח. הטבעת הולכת ומתהדקת סביב מנהיגיהם. זאת כנראה גם הערובה הבטוחה היחידה להשבת החטופים הביתה, גם אם זה יקח עוד זמן ולא יקרה "עכשיו" ומיד.

בסיומה של פרשת משפטים עוסקת התורה במלחמת כיבוש הארץ: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג כ). כבר אז היה ברור שהמלחמה על הארץ תהיה מדורגת וממושכת. היא לא תושלם "עכשיו", בבת אחת: "לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, וגו'. מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שם כט-ל).

עפ"י הזוהר, זהו עיקרון יסוד. רבים מהדברים אינם ניתנים להשגה מיידית כאן ועכשיו, אלא כתהליך מדורג, והסבלנות משתלמת: "בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר [שהוא] דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. וכו'. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם, כָּךְ כֻּלָּם וְלֹא בִּזְמַן אֶחָד. וכו'. כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק. וכו'" (תרגום זוהר ח"א קע א).

בירושלמי מתואר כיצד הלכו תנאים בבקעת ארבל בזריחה וראו את איילת השחר עולה בהדרגה מתוך החשיכה, מעל הרי הגולן, וראו בכך סימן לתהליך הגאולה בהדרגה: "כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. וכו'" (ירושלמי ברכות א א).

גם תהליך הגאולה שבימי מרדכי ואסתר היה בהדרגה ולא בבת אחת: "כך בתחילה: "ומרדכי יושב בשער המלך". ואח"כ: "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס". וכו'. ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (שם).