מעמד של אחדות ולקיחת אחריות לאומית
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת יתרו תשפ''ג
הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
לפני כמאתיים שנה ניסח מהנדס צרפתי בשם סדי קרנו את 'החוק השני של התרמודינמיקה' שמתאר תהליכים טבעיים שמוכרים לכל. שככל שהזמן מתקדם כך 'אי הסדר' שבמערכת סגורה שמתנהלת מעצמה גדל. שנים לאחר מכן ניסח הפיזיקאי קלאוזיוס את התופעה הזו בנוסחאות מתמטיות וקרא לו בשם 'אנטרופיה'. המשמעות הפשוטה של התופעה היא שאם לא מתערבים בתהליכים, תהיה להם נטיה טבעית אל האי סדר, ואל הבליה. אם רוצים שהם יתנהלו במגמה שתוביל לתוצאה חיובית צריך 'להשתלט עליהם' ולנהל אותם בכיוון הנכון.
העיקרון הזה נכון בעולם הפיזיקאלי על כל צורותיו ונכון גם בתהליכים חברתיים ציבוריים. כאשר אין יד מכוונת ומנהיגה שלוקחת אחריות, התהליכים נוטים כלפי מטה, כלפי המכנה המשותף הנמוך, שאינו יכול להוביל לתוצאות חיוביות. כל אחד מושך לכיוון שלו, ו'כָל דְּאַלִּים גְּבַר', והחברה נמצאת בסכנת פרוק. "לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיִשּׁוּב בְּנֵי אָדָם מִבְּלִי שֶׁיַּעֲשֹוּ אֶחָד מִבֵּינֵיהֶם רֹאשׁ עַל הָאֲחֵרִים לַעֲשֹוֹת מִצְוָתוֹ וּלְקַיֵּם גְּזֵרוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁדֵּעוֹת בְּנֵי אָדָם חֲלוּקִין זֶה מִזֶּה וְלֹא יַסְכִּימוּ כֻּלָּם לְעוֹלָם לְדֵעָה אַחַת לַעֲשֹוֹת דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא מִבֵּינֵיהֶם הַבִּטּוּל וְהָאֲסִיפָה בִּפְעֻלּוֹת, וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְקַבֵּל דַּעַת אֶחָד מֵהֶם אִם טוֹב וְאִם רַע לְמַעַן יִצְלְחוּ וְיַעַסְקוּ בְּעֶסְקוֹ שֶׁל עוֹלָם, פַּעַם יִמָּצֵא בַעֲצָתוֹ וְחֶפְצוֹ תוֹעֶלֶת וּפַעַם הַהֵפֶךְ, וְכָל זֶה טוֹב מִן הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁגּוֹרֵם בִּטוּל גָּמוּר". (ספר החינוך - מצוה עא, איסור קללת הנשיא).
ביציאת ישראל ממצרים מתחיל תהליך העיצוב שלו משבטים לעם. ליצור אחדות לאומית וערבות הדדית שתוביל ללקיחת אחריות ונכונות להתעלות מעל המחלוקות. ההנהגה של משה רבנו נזקקה להתמודד עם האתגר. האחדות של עם ישראל היתה תלויה במכנה המשותף הרוחני והתרבותי שלו. ועל כן המשימה הראשונה אחרי היציאה היתה קבלת תורה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יב). אולם זאת לא היתה אפשרית לפני שתיווצר אחדות בתוך עם ישראל והסכמה לאומית: "זה שאמר הכתוב: 'דרכיה דרכי נועם וגו'' (משלי ג יז). ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ישראל ממצרים, והיו חולקין זה על זה והיו אומרים בכל שעה 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד), מה כתיב: 'ויסעו מסוכות ויחנו באיתם' (שמות יג כ), שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה, כשבאו לרפידים הושוו כולם ונעשו אגודה אחת! ומנין שנעשו כולם אגודה אחת, שנאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' (שם שמות יט ב) 'ויחנו' אין כתיב כאן, אלא 'ויחן', אמר הקב"ה התורה כולה שלום, ולמי אתננה לאומה שאוהבת שלום, הוי 'וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז)" (תנחומא יתרו ט). לקיחת אחריות לאומית והתעלות מעל המחלוקות, בהגעה למדבר סיני, יצרה את התשתית המתאימה למעמד מתן תורה: "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט ב). משום שהתורה ניתנת לקולקטיב. והיחיד מקבל את חלקו האישי בתורה מתוך החיבור שלו לכלל.
המכשול הפסיכולוגי העיקרי בדרך לאחדות בא מהחשש שהמכנה המשותף הכללי עלול לבוא על חשבון האישי והעצמי. ולכן כל אחד מנסה למשוך את ה'סמיכה' הציבורית לעצמו, גם אם זוהי פעולה חסרת אחריות כלפי הכלל. אולם התורה מלמדת אותנו שהאחדות והקשר לכלל מרחיב את ה'אני' של הפרט: "והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ד' מאתנו, וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו:
האיש הגס והשפל כל "אני" שלו מצומצם רק בחמרו וגופו. למעלה ממנו מי שמרגיש ש"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש. ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו. והאיש ההולך על פי דרכי התורה, ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה. ר' שמעון שקופ הקדמה ל'שערי יושר').