קליפת המשבר שקודמת לצמיחת הפרי

הפרשה בחיי המעשה – תשפ''ג - לפרשת בשלח שבת שירה וערב ט"ו בשבט

הרב אליעזר שנוולד 

בערב שבת שעברה נרצחו באכזריות מתועבת שבעה ונפצעו קשה שלשה, ביציאה מבית הכנסת בנוה יעקב שבירושלים. בשבת בשלח, שבת שירה, ערב ט"ו בשבט, יסתיימו ימי השבעה. פיגוע כואב זה מצטרף לשרשרת של פיגועים שהתרחשו לאחרונה. ולשנים ארוכות של פיגועים כואבים, מאז החל הישוב העברי להתחדש בארץ ישראל. הפיגועים הם כלי ביד אויבנו הנלחמים נגדנו על ארץ ישראל. באמצעותם הם מאמינים שיצליחו לשבור את רוחנו, ולגרום לנו לוותר על חלקים מארצנו. אולם, למרות הכאב הגדול, הם לא יצליחו לשבור אותנו ואנחנו ננצח. אנחנו עם למוד נסיון של צרות וכאב, מיום עלייתנו על במת ההיסטוריה. ובכל פעם שמכים בנו אנו מנסים להפוך את הכאב לעוצמה, את המשבר לצמיחה, את החורבן ליצירה, ואת החידלון של המות ליצירה מחודשת של חיים. בדיעבד אנו למדים מההיסטוריה, לצערנו, שמבין התהליכים החשובים ביותר שעברנו, יש כמה שהומרצו דווקא בעקבות מכות קשות שהיכו בנו. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א יב). "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל ז). "אבל מן הצרה ההיא תצא לו עוד תשועה" (מצודות שם).

פרשת בשלח ויציאת מצרים מאפשרת להתבונן על צרות שעבוד מצרים לאחור, ברֶטְרוֹסְפֶּקְטִיבָה. מהם למדנו עקרון דומה, שדווקא הדמעות של צרות השעבוד הם שהביאו לשירת הגאולה: "וכמו צרת גלות מצרים היתה סיבה להיטיב להם באחריתם, כן כל צרות הגלות הזה הם סיבה לישראל להושיעם תשועת עולמים". (רבנו מנוח על הרמב"ם  חמץ ומצה פרק ז א).  ולכן: "'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו וכו'' - ובזכירה הזאת תהיה יראת ד' על פניו תמיד בראותו השגחת ד' שהיתה בישראל ולא יסור לבו ממנו ית' לעולם. ואם יצר לו זמנו מאד יבטח בד' מקווה ישראל מושיעו בעת צרה" (שם).

הרמח"ל מלמד שהפיכת המשבר כמנוף לצמיחה הוא עיקרון בהנהגה האלוקית: "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, וכו'. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א), "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין". (דעת תבונות סי' קמ"ו).

במאמר "שובו לביצרון" ביקש הרב קוק זצ"ל לחזק את רוח הישוב לאחר מאורעות תרפ"ט. וכך כתב: "אותו היסוד הקדוש, שהוא הנושא העיקרי של כל החזון הגדול הזה, יש בו משום ניצוץ טמיר של אורו של משיח, הגואל שנגלה ונכסה וחוזר ונגלה. בשביל כך הרינו רואים במשך המהלך של תחית האומה והרחבת הישוב בארץ ישראל הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה כמהלך המפעל הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל, וכל עליה הבאה אחריה הרי היא בחינת התגלותו. וכל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר. במהלך הישוב ישנן לזה דוגמאות רבות. ומה יש לדבר על דבר הירידה הגדולה והמשבר הגדול של תקופת המלחמה והארבה שנצטרף עמה, אשר כל לב חרד לשקיעת ישובנו ונפילתו המוחלטה. והנה ראינו עין בעין איך שמתוך המחשכים יצא לנו אור גדול, והישוב המצומצם רחבו גבוליו ובאה ארץ ישראל למדרגתה הישובית שהיא עומדת בה היום. הרי ראינו במדה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו". (מאמרי ראיה עמ' 360).

עקרון זה אנו רואים גם בטבע האילן שאת חגו אנו עומדים לחגוג השבוע בע"ה – הקליפה תמיד קודמת לפרי: "ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום כדאיתא ריש ברכות (ב'.). כי בכל דבר ההעדר קודם להויה וכי "אשב בחושך" אדע כי אחר כך "ה' אור לי" (מיכה ז' ח'). כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי. וכו'". (ר' צדוק, צדקת הצדיק - אות יא).

גם הפעם נצא בע"ה וידינו על העליונה והכאב המשבר יהפוך לצמיחה.