פרשת בשלח נקראת גם שבת שירה. נס קריעת ים סוף היווה שיא של ההתגלות האלקית, להצלת עם ישראל. שהיה כפסע לפני כליה מוחלטת שהיה לכוד בין הים שמלפניו ובין הצוקים שמימינו ומשמאלו והמצרים שרודפים אחריו מאחריו. רגע נורא הוד שבו פתח ההצלה האלקי בא מכיוון ניסי בלתי צפוי, מהים שנקרע, עם ישראל עובר בו לחירותו והמצרים הרודפים טובעים בו. השמחה הספונטנית על ההצלה האלקית ועל ההתגלות המופלאה הפך לשירה ספונטנית, 'שירת הים', שירת ההצלה וההודיה לקב"ה, שירת האמונה "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", 'אם כל השירים' שלפניה לא היה כמותה. "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, וכו', כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא שנא': 'אז ישיר משה ובני ישראל' הוי: 'פיה פתחה בחכמה', אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה" (שמות רבה כג ד).
נס קריעת ים סוף, חיזוק האמונה, שמחת ההצלה והשירה הם מיסודות היהדות, הם מוזכרים מידי בוקר בתפילה, בגינן נחשבת שבת בשלח כשבת מיוחדת ונקראת 'שבת שירה' וכן בשביעי של פסח – יום הקריעה והשירה אותו אנו מציינים באופן מיוחד.
השירה והשמחה ירדו כרוכים מהשמים. שכן: "אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב (ישעיהו סה): 'הנה עבדי ירונו מטוב לב'" (רש"י ערכין יא א). "ואין 'אז' ('ישיר משה') אלא שמחה שנאמר (תהלים קכו): 'אז ימלא שחוק פינו'" (שם). שאמרו השירה בשמחה כמ"ש (תהילים ל ס"ז): "הפך ים ליבשה, בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו". ובברכת אמת ויציב: "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה וכו', והיינו שמחה האלקית מהשם יתברך ברוח הקודש" (פירוש מהרז"ו שם).
בהקשר לכך אנו מבקשים להעמיק ביסוד השמחה. לא רק זו הספונטנית המתפרצת, הבאה מאליה לרגל אירוע מרגש ומשמח, אלא השמחה היזומה הנבנית בנפש. השמחה – היא תופעה נפשית רגשית הנובעת מתוך שלימות ועיסוק בדבר ערכי גדול ונחשב: "כי השמחה היא מצד השלימות ואשר יש לו שלימות הוא שמח" (מהר"ל נתיב התורה יח).
יש הבדל בין שמחה הבאה מבפנים לבין התלהבות חיצונית. ויש הבדל גם בין תענוג חושי לבין שמחה.
השמחה היא יסוד נחוץ ובונה בנפש האדם, שמייצרת אופטימיות, מגייסת אנרגיות חיוביות ותעצומות נפש, להתמודדות עם אתגרים קשים: "השמחה הפנימית, כשהיא מתגברת ועולה בנשמה, היא מעוררת את כחות החיים ממקורם, להיות מלאים נהרה בתוספת ברכה ושפעת קדושה" (עו"ר ח"א עמ' רכ"א).
השמחה הפנימית גם משפיעה על שיקול הדעת וישוב הדעת: "רק על - ידי השמחה יוכל להנהיג המח כרצונו יוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת (ישעיהו נה): 'כי בשמחה תצאו'" (ליקוטי מוהר"ן – מהד"ב י).
השמחה משפיעה גם על המעגלים שמחוץ לאדם. היא גורמת להפתח לזולת ולעודד אותו מול קשייו.
השמחה נדרשת במיוחד כאשר האדם עסוק בבנית עולמו הרוחני והמידותי, ובקיום המצוות: "העונג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני; רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו" (עקבי הצאן עמוד קיז).
אולם השמחה בעשיית המצוות אינה רק המלצה טובה היא חובה של התורה: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא! וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כ"ח): 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'" (רמב"ם סוכה ולולב ח טו).
האם ניתן ליזום את השמחה? האם ניתן לעורר את רגש השמחה באופן מלאכותי? האם היא לא עלולה להיות מלאכותית, ומן השפה ולחוץ?
"והנה כל הדברים המסורים ללב צריכים עזר הלב. שהרי אם יאמרו לאדם שיירא והוא אינו ירא, וכן על זו הדרך אם יאמרו לו שלא יירא והוא ירא, או אם יאמרו לו שיצטער, או שלא יצטער, שישמח, או שלא ישמח, וכדומה יוכל לעשות הפך ממה שלבו חפץ?!" (פלא יועץ - ערך שמחה).
העצה שמציע ה'פלא יועץ' היא, לעורר את רגש השמחה ע"י כח המחשבה וטהרת הנפש: "רק על פי שכלו יהולל איש שיהפוך את לבו וינהגהו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ע"י מחשבות טהורות תדיריות. והן אמת שעניינים אלו עקרם תלוי לפי מעשיו של אדם ולפי זכות הנפש כך עיניו תחזינה מישרים. וכו'. והחי יתן אל לבו כמה שמחה היה שמח אם היה מוצא שלל רב והכל כאין נגד החיים וכמה שמחה היה שמח אם היה ניצול ממות לחיים" (שם).
ניתן גם לעורר את השמחה ע"י עשיה, מבחוץ פנימה: "אבל כדי שיגיע האדם למדרגה זו של שמחה, הראויה לעבודת ד' השלמה, צריך הוא לעורר את כחות הנפש ע"י השפעתן של פעולות חצוניות, שמהן היא ג"כ הרננה, הרמת הקול בתנועה המקבילה לשמחה, שהיא מוקדמת בזמן, אבל מאוחרת במעלה לעצם העבודה, שהיא צריכה להיות כבר בשמחה עצמית, שהיא משפיעה כבר על אחרים התעוררות נפשית, והיא אינה צריכה להתפעל מענינים אחרים זולת מקורה העצמי" (עולת ראיה ח"א עמ' רכ"א).
אולם יש קושי לעורר את השמחה כאשר מתמודדים עם קשיים ועם שגרה אפורה.
השמחה שמעוררת ופועלת יותר מכל השמחות היא 'שמחה של מצוה': "'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זה עושה' - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל ב).
"ויבין אז הטעם המיוחד של שמחה של מצוה, שהוא מעודן באין ערוך מכל מין שמחה שבעולם" (אורות הקודש ח"א עמ' צג).
"שמחה של מצוה" שונה באופן מהותי משמחה של חולין, "בידור" או ליצנות ("קטעים"). היא לא נועדה להפגה של השגרה והעומס אלא להעצים את הנפש.
"שמחה של מצווה" היא שמחה פנימית, שאינה בהכרח באה לידי ביטוי מתפרץ. היא אינה זקוקה למניע חיצוני מיוחד, היא יוקדת ונובעת מתוך מבוע פנימי וקבוע. ועל כן השמחה היא מבחנה של האמונה.
התאמת האיסטרטגיה למפלס מצב הרוח הלאומי
לפרשת בשלח –
פרשתנו פותחת ביציאה ממצרים לארץ ישראל. מיד בתחילתה מתווה הכתוב את האיסטרטגיה האלקית שהכתיבה את ציר היציאה ממצרים והתנועה לארץ ישראל. "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וגו' ויסב אלקים את העם דרך המדבר". (שמות יג יז). ציר ארוך ומאגף, ולא ציר קצר חזיתי וישיר.
היתה בכך 'התחשבות' במפלס ה'רוח' וה'מוטיבציה הלאומית' של העם ורמת איתנותו וחוסנו העכשוי: "כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". עם שזה עתה יצא משעבוד מדכא שכפף את קומתו. שלא התאפשר לו לפתח יכולות צבאיות ותחושת מסוגלות מול אתגרים צבאיים משמעותיים. "כי לבם היה מלא פחד ומורא כדרך עבדים המורגלים בעבודת פרך שרוחם שפל ונכאה". (מלבים שמות יג יז) כל אלה השפיעו על בשלותו לקראת עימות צבאי מיידי, אם ילך בדרך הקצרה. לימים יקרא אחד מגדולי ההוגים האסטרטגיים (ב.ה. לידל הארט) להתמודדות שאינה בדרך של התנגשות חזיתית עם האתגר: 'איסטרטגיה של גישה עקיפה'!.
חז"ל והמפרשים התייחסו בצורות שונות, לאתגר שהיה צפוי בדרך הקצרה. האם החשש מפני מלחמה מול עוצמתם של עמי כנען (רשב"ם שמות יג יז). או שהיה זה החשש ממלחמה עם הפלישתים כבר ב'דרך' אל הארץ ('אל היעד') עוד לפני ההגעה לקרב העיקרי על כיבוש הארץ ('על היעד'), ואילו בדרך הארוכה והעקיפה ניתן לעבור עד הארץ בבטחה (רמב"ן שם). או משום שבדרך הקצרה חששו ממתקפה מאחור ע"י פרעה ומלפנים ע"י פלישתים, ובדרך הארוכה הקב"ה עתיד למשוך את פרעה לתוך הים (בכור שור שם). או שבדרך הקצרה היתה עלולה לצוץ דילמה, משום שעדיין היתה אפשרות להתחמק מההתמודדות ע"י חזרה למצרים (רש"י שם. מכאן ניתן ללמוד על המשמעות של מלחמת "אין ברירה" בקביעת מפלס הרוח, לעומת מצב שיש ברירה אחרת והמלחמה היא אחת האופציות האיסטרטגיות, גם אם הטובה מבינהן). או משום שבצידי הדרך הקצרה היו מוטלים עצמותיהם של בני שבט אפרים שמתו ע"י הפלישתים, בנסיון עליה מוקדם לארץ ישראל, הדבר היה עלול לגרום לדמורליזציה ולשבירת רוחו של העם (שמו"ר כ יא. ותרגום יונתן שם).
מאידך, לדרך הארוכה היה יתרון בכך שנתנה שהות לחזק את רוח העם ולהעלות את מפלס "מצב הרוח" משום שהם עתידים לראות שם אותות ומופתים (הר"ח שם) ולחזק את בטחונם בד' וביכולתם (מלבים שם). במהלכה תתגבש הזהות העצמית והתודעה הלאומית של העם, שהיא תנאי ליכולת התמודדותו עם האתגרים הצבאיים. (העמק דבר שם) בדרך הארוכה גם עתידים להתרבות הזכויות של עם ישראל בקבלת התורה (שמו"ר כ טו). ובדרך הארוכה יש גם שהות לעשות ניסים שירתיעו את עמי כנען (שמו"ר כ טז. מלבים שם).
הרמב"ם (מו"נ ח"ג ל"ב) והחיזקוני (שם) הדגישו שאין להעלות על הדעת ח"ו שאין ביכולתו של הקב"ה להתמודד באופן ניסי עם המצב החשש הפסיכולוגי וחוסר הבשלות של העם. הקב"ה רצה שהחשש שעשוי להיות בדרך הטבע, ילקח בחשבון, ועל פיו תקבע אסטרטגית היציאה. אנו מבקשים להוסיף שמכך יש ללמוד שיש להתחשב בהיבטים פסיכולוגיים ותודעתיים ובכללם 'מפלס מצב הרוח הלאומי', שהוא אחד מהמרכיבים האסטרטגים של ה'בטחון הלאומי' במדינה ובחברה. למרכיב זה השפעה גדולה על תחומים שונים. בתחום הביטחון הוא משפיע על תחושת המסוגלות ועל המוטיבציה הלאומית והאיתנות להתמודדות עם איומים בטחוניים. בתחום החברתי הוא משפיע על היכולת לעמוד בפני משברים ואתגרים קשים. בתחום הכלכלי האופטימיות ושביעות הרצון משפיעים על הפעילות הכלכלית והנכונות להיכנס להשקעות כלכליות.
כעבור מאות שנים מצינו דוגמה הפוכה של אי התחשבות במפלס 'מצב הרוח' של העם, שגרמה לחלוקת המלכות. העם הממורמר בעקבות מה שהכביד עליהם שלמה, פנה אל רחבעם וביקש שיקל עליו. רחבעם התעלם! ובכך נסללה הדרך להשתלטות ירבעם על ישראל (מלכים א יב).
'מצב הרוח' הלאומי הוא מרכיב חיוני רגיש ונתון להשפעה. מנהיגות שמבקשת להניע את העם להתמודדות עם אתגרים חייבת להיות מודעת למפלס