המצה למניעת החמצה

לפעול עכשיו לשימור וחיזוק האחדות

פרשה ומימושה – פרשת בא – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש לזכרו של סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי הי"ד

להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

השבוע שחלף עמד בסימן 'מאה ימים' לפרוץ מלחמת 'חרבות הברזל'. ימים שעמדו בסימן של גבורה ואחדות נפלאה לאחר חודשים של מחלוקת ו'שיח שנאה וקיטוב' בין חלקים שונים בחברה הישראלית. בדברים שפרסם נשיא המדינה מר יצחק הרצוג השבוע התייחס ל'גורמים' המבקשים להחזיר אותנו ל'שיח השנאה' שהתקיים לפני המלחמה: "למרבה הצער, קשה שלא לראות שיש מי שבוחרים בעת הזאת לחזור אל שיח השנאה ששרר כאן עד השישה באוקטובר. כל נסיגה אל מחוזות הקיטוב ההם מאיימת עלינו באופן ישיר – על ביטחוננו, על חיינו. מותר תמיד לבקר, צריך לעתים להתווכח – זה חלק מובהק מהדי־אן־איי שלנו, אבל זה הזמן לנהל את הוויכוחים והדיונים באחריות, לשמור על היחד שלנו, לזכור שאנחנו עם אחד ומדינה אחת. אסור לתת לחמאס לנצח בקרב על הלכידות הישראלית. זה נכון לכולנו, ובוודאי לנבחרי הציבור ולהנהגה. מנהיגות בעת מלחמה – משמעה אחריות ללכידות הישראלית שהיא בסיס הניצחון. כשאחינו ואחיותינו מחרפים את נפשם בחזית, עלינו להתעלות מעל הקמפיינים, מעל הפוליטיקה הקטנה והשיח המפלג והרעיל – הן בנוגע ליום שלפני והן בנוגע ליום שאחרי - ולהקשיב לזעקתם של הילדים שלנו שדורשים: "במקום לברך אותנו שנחזור הביתה בשלום, תנו לנו לחזור הביתה לשלום - שלום בתוכנו".

איננו יכולים להסתפק בקריאתו של הנשיא. כעת נושבת רוח של אחדות; של הלוחמים - בשדה הקרב, ובשיבתם הביתה, ושל היושבים בעורף, שמרגישים שותפות גורל ללא הבדל בין דתיים לחילוניים בין ימין לשמאל בין ליברלים לשמרניים. החשש הגדול שהקמפיין עליו מדבר הנשיא יתחיל לכרסם באחדות. נפתח 'חלון הזדמנויות' היסטורי, נוצרה שעת כושר נדירה, שבה עלינו לפעול ככל יכולתנו לייצר מסגרות של הידברות ושימור האחדות. ואם ניתן אף לחזקה. אל לנו להתמהמה! פן נחמיץ את השעה. צריך לכבות את שריפת המחלוקת בטרם תתפשט, ולעצור את כדור השלג הזה בזמן, בל נאמר 'מחר' פן יהיה מאוחר! ו'חלון ההזדמנויות' יסגר חלילה (השווה מאמר 'קול דודי דופק' לרב סולוביצ'יק).

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות הפסח ויציאת מצרים שעומדים בסימן זריזות וחיפזון: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן וגו'" (שמות יב יא). "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו' - כל עניני אכילה דרך חפזון ומהירות הוא כאדם הנחפז ללכת" (רשב"ם שמות יב ח).

גם ענינה של המצה הוא הזריזות והחיפזון, לבל תחמיץ: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וגו'" (שמות יב לט). עפ"י הרמב"ן שם מצוות אכילת המצה ואיסור החמץ בכל ימות החג הצטוו לדורות כבר ביציאת מצרים. מכאן שהמצוה אינה רק לזכר, אלא ביטוי למהות של היציאה לחרות ולגאולה. עליה להיעשות בחיפזון, התמהמהות מביאה להחמצת המצה. מבית מדרשו של הגר"א הנמשך ל'תורה הגואלת' של מרן הרב זצ"ל למדנו גם שכדי להביא את הגאולה צריך לפעול פעולה ממשית, בעיתה, ב'איתערותא דלתתא' כדי לזכות ל'איתערותא דלעילא'. ועשיה שמתמהמהת ומתנהלת בעצלתיים עלולה לגרום להחמצת השעה.

חכמים למדו ממצוות המצה את חובת הזריזות על כל המצוות, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לעשותן: "'ושמרתם את המצות' – וכו'. אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוות. אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד"  (מכילתא שם). כך גם בכל מעשה טוב, ובדבר הנצרך אסור לדחותו ולעכבו צריך לעשותו מיד: "בְּהַגִּיעַ זְמַנָּהּ אוֹ בְּהִזְדַּמְּנָה לְפָנָיו אוֹ בַּעֲלוֹתָהּ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, יְמַהֵר יָחִישׁ מַעֲשֵׂהוּ לֶאֱחֹז בָּהּ וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וְלֹא יַנִּיחַ זְמַן לִזְמַן שֶׁיִּתְרַבֶּה בֵּינְתַיִם. כִּי אֵין סַכָּנָה כְּסַכָּנָתוֹ, אֲשֶׁר הִנֵּה כָּל רֶגַע שֶׁמִּתְחַדֵּשׁ, יוּכַל לְהִתְחַדֵּשׁ אֵיזֶה עִכּוּב לַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב. וכו'. וְאָמְרוּ (פסחים ד): זְרִיזִים מַקְדִּימִים לַמִּצְווֹת" (מסילת ישרים  פ"ז).

כך גם ביחס לחובת חיזוק האחדות שבתוכנו. עלינו לפעול כעת ולא להתמהמה. ויפה שעה אחת קודם, לבל נחמיץ את השעה! כדי שלא נתעורר מאוחר מידי.

 אנחנו חייבים את זה לעצמנו, ועוד יותר לחיילנו שמחרפים את נפשם להגנת המדינה, ולנופלים שנפלו  במערכה, ומשאלת ליבם היתה להשכין שלום בבית.