עם הנצח הדרך הארוכה ומחירה
פרשה ומימושה – פרשת ויחי – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד
הרב אליעזר חיים שנוולד
מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.
לתבונה האנושית יכולת להכיר את העבר וההווה, אולם היא מוגבלת מאד ביכולתה לצפות את העתיד. היא יכולה לזהות תהליכים ומגמות, אולם הם עשויים להיות תלויים במשתנים שלא ניתן לצפות אותם ואת תוצאותיהם מראש.
האדם מעוניין לנבא את העתיד בצורה כמה שיותר וודאית, והוא מעוניין בידיעה זו מיד ועכשיו. אין לו סבלנות להמתין עד שהדברים יקרו וייוודעו. ידיעה זו תאפשר לו לתכנן ולכלכל את צעדיו בצורה נכונה, או תסייע לו להתמודד עם הקושי של ציפייה ארוכה למילוי משאלות ליבו. לא בכדי הקב"ה ברא אותנו ככאלה שניבוי העתיד סתום בפניהם. אי ידיעת העתיד מראש מדרבנת את האדם לקחת אחריות על חייו, לעשות את הדבר הנדרש ממנו, ככל יכולתו, כדי להשפיע על התוצאות בעתיד. אולם יש כאלה שמנסים לעקוף את המגבלה הזו, ופונים לסוגים שונים של טכניקות מיסטיות לחיזוי העתיד, כמעט כולן הן אחיזת עיניים. אולם השוק הפורח של חיזוי העתיד לסוגיו מלמד עד כמה האנושות צורכת אותו.
רבים שואלים איך תסתיים הלחימה? ומתי? תקופת המלחמה היא תקופה קשה, כואבת, דאוגה, ומורטת עצבים. מידי בוקר כמעט מצפות לנו הידיעות על מחירה הכואב, בפתיח המצמרר: "הותר לפרסום...". כבר בתחילתה הכינו אותנו קברניטיה מהדרג הצבאי והמדיני שסוג כזה של מלחמה לא תהיה מלחמת בזק מהירה. היא תמשך זמן רב. שהאתגר יהיה קשה והמחיר יהיה כואב. אולם אין לנו ברירה. כי האסון שאירע לנו בשבת שמחת תורה והמחדל העצום, פגע בהרתעה שלנו, ומחייב אותנו לצאת למלחמה קשה כדי לגבות את מחירה המלא מאויבנו ולהשיב את ההרתעה. ואם חלילה לא נכריע בה זה עלול להקרין חולשה שתזמין תוקפנות מצד כל אויבנו הסובבים אותנו ותסכן את קיומנו. אולם הדברים נראים אחרת כאשר הם מתרחשים בפועל. ה'בשורות' הרעות על הנופלים והזמן המתארך, מאתגרים ומקשים. בשעה כזו אנו צריכים לחזור ולשנן לעצמנו את המשמעות המלאה של האמירה: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" יש לו סבלנות גם אם הדרך ארוכה ואיננו רואים את סופה, וכח סבל להתמודד עם מחירה הקשה.
בתוך המציאות הקשה והמחיר הכואב אנו שואבים השראה מהלוחמים ומרוחם האיתנה של המשפחות השכולות, אצילות הרוח והעוצמה. רוח הלוחמים והמפקדים איתנה. בכל מפגש שלהם עם הקברניטים הם חוזרים ודורשים, שתינתן להם האפשרות להמשיך להילחם באויב, לעשות כל מה שדרוש, וכמה זמן שיידרש, עד ההכרעה והניצחון. רבות מהמשפחות השכולות גם הן דורשות מהקברניטים להמשיך במלחמה ולהכריע כדי שקורבנן לא יהיה לשווא.
אולם לצערנו יש גם קולות אחרים, שמרפים ידיים. ישנם קצרי רוח, חסרי סבלנות, מנבאי שחורות, שמתיימרים לצפות את הבאות. למרות ההצלחות ומסירות הנפש הם רואים רק כישלונות. במקום לתת גיבוי ורוח גבית ללוחמים למפקדים ולקברניטים, הם בעיקר מלאים ביקורת. ככל שמתרחקים מהאסון הטראומטי בשבת שמחת תורה, הרושם שלו מתקהה והם חוזרים להתנהלות המפלגת של ערב שמחת תורה.
פרשת ויחי היא "פרשה סתומה", אין בה מרווח המפריד אותה מקודמתה: "למה פרשה זו סתומה? וכו'. שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י בראשית מז כח, ב"ר). יעקב ביקש לגלות לבניו את עתיד קץ הגלות, אולם הדבר נמנע ממנו. מצד אחד הגילוי מראש של קץ הגלות הארוכה עלול לגרום ליאוש, ומצד שני לפגוע בהתנהלות ובעשיה השוטפת המתבקשת לאורך כל אותן השנים, לעשות כל מה שאפשר כדי לקצר את הגלות ולקדם את הגאולה: "כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתייאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד" (כלי יקר בשם העקידה שם, ושם הרב עראמא מבקר את בני דורו שהתייאשו מהגאולה ומההשתוקקות לשוב לארץ ישראל, כי סברו על פי הערכתם שאין סיכוי ריאלי שהגלות תסתיים בזמנם).
נמשיך לדבוק בדרך העשיה למען המטרה, בסבלנות המתבקשת, גם כאשר הדרך ארוכה ולמרות מחירה הכואב.