אחד המרכיבים של האסטרטגיה הלאומית היא האסטרטגיה של הדמוגרפיה ופיזור האוכלוסין. בתורה קשור מרכיב זה למצות ישוב הארץ. התכנון האיסטרטגי של הדמוגרפיה ופיזור האוכלוסין תלוי בשיקולים סוציולוגיים – של הרכב האוכלוסיה, בשיקולים כלכליים, בטחוניים, מדיניים, נגישות ותחבורה, משאבי טבע וחקלאות–מים, מחצבים ופוריות הקרקע, תשתיות – ביוב, חשמל וכו', ושיקולים אקולוגיים – של צפיפות האוכלוסיה ושמירה על ריאות ירוקות וכו'.
לדאבוננו, בשנים האחרונות, השימוש בהיבטים הדמוגרפיים נעשה בעיקר ע"י אלה המבקשים להקטין את גבולות מצוות ישוב הארץ.
במרכז פרשתנו פרידתו של יעקב מבניו וברכתו לכל אחד מהבנים. לברכת הבנים פנים רבות ושונות. יש בהן ביטוי לאופי הרוחני היחודי של כל בן, התייחסות להתנהלותו בעבר, ברכה מיוחדת לעתידו ולעתיד שבטו, וגם קביעה ברוח הקודש, מה תהיה הנחלה שמיועדת לשבטו בארץ ישראל. "וכן תמצא יעקב אבינו כשברך בניו הזכיר להם חלקי הארץ לקצתם ואפילו שמות המדינות. (בראשית מט, יג) 'זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צדון'. 'יששכר רובץ בין המשפתים' כתרגומו. וכן 'ואת הארץ כי נעמ'. וכן 'מאשר שמנה לחמו' כתרגומו. ונבא על ארץ יהודה שתהיה מושכת יין כמעיין וכו'". (כפתור ופרח פרק י).
עוד טרם הפכו ה'בנים' ל'שבטים', וה'שבטים' ל'עם', כבר נקבע שהאיסטרטגיה של הדמוגרפיה ופיזור האוכלוסין בארץ ישראל תהיה על בסיס שבטי. למעט מספר שבטים, כל שבט יהיה מרוכז באזור מוגדר וישמר את יחודו הרוחני. ההתאמה של השבטים לאזורי הארץ לא היתה שרירותית. היתה זו התאמה רוחנית ברוח הקודש (חסד לאברהם ג' ז'). אולם יש בפסוקי ברכת יעקב ובחז"ל גם ביטוי למרכיבים דמוגרפיים ואסטרטגיים בשייכות של כל שבט לאזורו ולנחלתו.
כך מצינו את השיקול הבטחוני בישובם ב'ספר' של שבט גד: "גד גדוד יגודנו", שיהיו לו מלחמות רבות (רמב"ן מט יט). "לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים". (רש"י דברים ל"ג כ').
ובשבט יששכר:"ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד ". (רש"י מט טו).
ואת המיקום של שבט דן בחזית מול הפלישתים: לישועתך קיויתי ד'' – לפי ששמשון החל להושיע את ישראל מיד פלישתים" (לקח טוב בראשית מט יח).
כך גם את השיקול המדיני במיקום שבט יהודה בירושלים: "ולו יקהת עמים" זו ירושלים שעתידה להקהות שיניהם של עובדי כוכבים שנאמר: "והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים". (ילקוט שמעוני ישעיהו תכ)
וכו מצינו גם את השיקול הסוציולוגי בפיזורם של שבט שמעון ולוי: "אמר יעקב אם יושבין שני שבטים הללו כאחת מחריבין את כל העולם, אלא הריני מפזרן, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (אגדת בראשית פרק פג)
מנגד מצינו גם את השיקול הרוחני שיש בפיזור של שבט לוי, בהוראת התורה בכל מקום, אך גם במיקום של נחלת בנימין במקום המקדש: "שומע אני בחלקו של יוסף בנה תלמוד לומר (תהלים קלב ו) "הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער" במי שנמשל ב'חייתו יער', ואיזה זה בנימין. שנאמר: (בראשית מט כז): "בנימן זאב יטרף" זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו". (ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיס' שנב). ושל שבט יהודה במקום ישיבת הסנהדרין: "ומה אני מקיים (בראשית מט י) "לא יסור שבט מיהודה" זו לשכת הגזית שנתונה בחלקו של יהודה. שנאמר (תהלים עח סז): "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה".
אולם בעיקר מצינו את השיקול של חלוקת המשאבים הלאומיים בישוב השבטים באזורים בעלי אפיון גאוגרפי כלכלי וחקלאי יחודי. בנחלת יהודה - כרמים: "נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין". (רש"י בראשית מט). ובנחלת זבולון - ספנות: "זבולון לחוף ימים ישכן". זבולון מתרעם על מדותיו היה, ואמר: רבונו של עולם, לאחיי נתת שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת ארצות, ולי נתת נהרות וימים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כולם צריכים לך על ידי חלזון שקונים". (מדרש אגדה בראשית פרק מט). ובנחלת יששכר - פוריות: "יששכר חמור גרם" פירותיו של יששכר גסין היו, והיה שבטו של זבולן נוטל מהם ומפרש בים, והיו אומות העולם רואין אותן ומתמיהין עליהם".(בר"ר פרשה צט). וכן:"יששכר חמור גרם", מדבר בארצו מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה מכאן והר מכאן, רובץ בין המשפתים, אלו ב' בקעות, בקעת פסלן [אכסלו – "אכסל"?] ובקעת יזרעאל" (בר"ר פרשה צח). וכן שהשכנות בין שבטי יששכר וזבולון עתידה ליצור שותפות מיוחדת.
בנחלת אשר – שמן זית: "שהיו מספיקין שמן המשחה. שהכרמל בחלק אשר היה". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויחי פרק מט סימן כ). וכן:"מאשר שמנה לחמו". זה הר הכרמל שפירותיו מעדני מלך לכך נאמר ברוך מבנים אשר. שהכל מברכין את ארצו".(פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) וזאת הברכה דף סו ע"ב). ובנחלת נפתלי – חקלאות שלחין ליד הכינרת: "מדבר בארצו שכולה בית השלחין, הה"ד (דברים ג) "מכנרת ועד ים הערבה" (בר"ר ויחי צח): וכן: "נפתלי אילה שלוחה" - זו בקעת גינוסר המבכרת פירותיה וממהרת כאילה". (תנחומא ויחי סימן יג).
ביוסף מצינו גם שהתברך בקבלת העיר שכם עוד לפני כן: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. כלומר עיר שכם נתתי לך בנחלה יותר על נחלת אחיך". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויחי פרק מח).
בחתימת הברכות מבקש יעקב שעל אף החלוקה הדמוגרפית לשבטים לא תפגע החלוקה בהדדיות הלאומית ובחלוקה לאומית של המשאבים בין השבטים. "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" 'אותו' אין כתיב כאן, אלא "ויברך אותם" וכו'. לפי שחילק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים, ולנפתלי ארץ שהיא עושה חיטין, אעפ"כ כללן באחרונה שיהו אוכלין אילו משל אילו". (בר"ר פרשה צז).
פיזור ערפל העתיד
מידות היחיד והיחד על סדר פרשיות השבוע - לפרשת ויחי – תשע"ז
פרשתנו חותמת את ספר בראשית היא 'פרשה סתומה'. בה נפרד יעקב מבניו לפני מותו, ומבקש לגלות בפניהם את העתיד, של גלות מצרים, מתי ואיך היא תסתיים: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א). "'באחרית הימים' - בסוף שנה של גלות מצרים מדבר" (בעלי התוספות שם). "הם מבוארים כבר, שקבע הקב"ה לאברהם זקני זמן עבדות ד' מאות שנה בברית בין הבתרים" (חזקוני שם).
אולם גילוי העתיד נמנע ממנו: "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים" (רש"י שם).
המדרש קושר לכך את סתימת הפרשה: "למה הוא סתומה מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו" (בראשית רבה צו א).
הברכות שמברך יעקב את בניו במעמד זה עתידות להשפיע על העתיד (אבן עזרא שם).
הרצון לגלות את העתיד מבליט את החתירה האנושית לפזר את ערפל העתיד, ולחזות את פני העתיד, ומאידך גיסא את העמידה האלקית על כך שהעתיד, במקרה זה, יוותר לוט בערפל.
הקב"ה ברא את העולם באופן שיאפשר לאדם להכיר את העבר וההווה אולם הוא הסתיר ממנו את העתיד, והותיר אותו לוט בערפל.
החתירה האנושית לפזר את ערפל העתיד, נובעת מצורך אנושי וממבנה נפש האדם. מסקרנות כלפי ה'לא נודע', מהצורך להתכונן כראוי לקראת אתגרי העתיד - כדי לא להיתפס מופתעים ולא מוכנים, ומתחושה של חרדה קיומית מפני איומים אפשריים על הקיום בעתיד. נפש האדם מבקשת וודאות ויציבות – לדעת לאן מועדות פניו של האדם ומה צפוי לו. הוודאות נותנת ביטחון ושקט נפשי. קיים קושי נפשי לחיות באי וודאות.
האדם מוכן לשלם מחיר גבוה מאד כדי לפזר את ערפל העתיד, זו הסיבה שמאז שחר ההיסטוריה חיפש האדם דרכים שונות כדי לפזר את ערפל העתיד, בדרכים שונות. הצורך האנושי נוצל ע"י אינספור סוגים של 'מגידי עתידות', שרלטנים ומאחזי עיניים.
לעיתים הקב"ה מאפשר לאדם לפזר את הערפל ולחזות את העתיד באמצעות הכלים של התבונה האנושית, "איזהו חכם הרואה את הנולד". ויש שהאדם יכול להסתמך על עצתם של חכמים "מרבה עצה מרבה תבונה" (אבות ב ז), או על הניסיון האנושי המצטבר של הזקנים ובעלי הנסיון כדי לחזות את העתיד "אין חכם כבעל הנסיון" ספר הברית ח"א כ טז). ויש שהקב"ה מוסר את צופן העתיד ביד הנביאים בכלים שמעל התבונה האנושית.
מדוע 'הסתיר' הקב"ה את העתיד בפני התבונה האנושית? יש בכך נגלה ונסתר.
בנגלה אנו יכולים להבחין בכמה סיבות:
הסתרת העתיד קשורה ל'בחירה החופשית' של האדם, שמאפשרת לו להשפיע על העתיד. כמאמר המפורסם: 'הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להשפיע עליו'. הקב"ה נתן לאדם כלים להשפיע על העתיד. באמצעות עשיה אנושית רגילה וע"י השפעה רוחנית. זאת היתה מטרת הברכה של יעקב לבניו שבפרשה, שמבקשת לעצב את העתיד בכח הברכה הרוחנית.
ערפל העתיד מאפשר לאדם 'לקחת אחריות' על גורלו ועל גורל העולם. העבר, ידוע, אולם הוא כבר אינו בר שינוי, ואילו העתיד הוא בר עיצוב ושינוי – הקב"ה מבקש להסתיר אותו כדי שהאדם יקח עליו אחריות וינסה להשפיע עליו ולעצב אותו.
ערפל העתיד מאפשר להעמיד את האדם ב'נסיון'. הוא מטשטש את וודאותו ואת מוחשיותו, גם במקרים בהם ניתן לחזות בסבירות גבוהה מה שיקרה ומה צריך לעשות בהווה כדי להתכונן אליו. האדם עומד למבחן האם למרות הערפל הוא יעשה כל מאמץ ואף 'יקריב' בהווה כדי להשפיע על העתיד, או שהוא יסתמך על הערפול ויבקש להתכחש או להדחיק את הצפוי בעתיד.
מכאן שפיזור ערפל העתיד הוא אחד מהיסודות של התנהלות האדם ועולם בנין המידות שלו.
'ציר הזמן' של ההתנהלות האנושית הוא מהעבר אל העתיד באמצעות מה שהאדם עושה בהווה. העתיד תלוי במה שהאדם יעשה בהווה. בנקודת הזמן של ההווה בצפיה לעתיד מתרכזים כל האתגרים והמבחנים של ההתנהלות האנושית. ראשית – במידה שהאדם יתאמץ יותר לפעול בהווה כדי שהפירות שיקטוף בעתיד יהיו מוצלחים יותר. "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח), דהיינו: "טוב 'אחרית דבר' כשיתבונן אדם מראשיתו מה יהיה אחריתו, אז הוא 'טוב האחרית' כענין שאמרו: "הרואה את הנולד" (ה'שורשים' לרד"ק - ערך 'ראש').
שנית– במידה שהאדם ישקיע ויתאמץ בהכנה פיזית ורוחנית לקראת האתגרים הצפויים לו בעתיד. מבחינה זו ככל שהאדם יוכל לחזות ולהמחיש לעצמו את הצפוי לו בעתיד כך יוכל להכין את עצמו טוב יותר. על כן ראוי שהאדם יחתור לפזר את הערפל מעל העתיד. "אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. וכו'. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד" (אבות ב ט).
התגלמות החכמה היא ראיית הנולד: "עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב, אמר להן: אידין מתקרי חכים? אמרו ליה איזהו חכם הרואה את הנולד". (תמיד לא ב). "המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן" (רש"י שם).
מאידך דווקא 'ערפל העתיד' וה'לא נודע', מהווה אתגר מיוחד להתנהלות האנושית. שכן כאשר הצרכים בעתיד מוחשיים יותר וניכרת נחיצותם הקיומית, קל יותר לאדם לגייס יותר משאבי נפש ונכונות להתאמץ בהווה, ואף לסבול, לשם העתיד. לדוגמה: כמה מוכן האדם להתאמץ ואף לסבול כדי לרכוש לעצמו מקצוע שיפרנס ויקיים אותו ואת משפחתו בעתיד. אולם העתיד המעורפל מעמיד את האדם במבחן, האם יעשה מאמץ כדי לצפות מראש את אתגריו ויעמול קשה בהווה כדי להתכונן לאתגריו, או יעדיף להשאיר את העתיד מעורפל ויתעלם ממנו ומאתגריו, ובכך 'יקל' על עצמו ויחסוך מעצמו 'סבל' בהווה. סוג של 'הכחשה' ו'הדחקה' של העתיד שנוחה יותר להתרחש כאשר ה'צרכים' הקיומיים שבו לא מוחשיים דיים.מכאן שערפל העתיד עלול להיות מכשול לאדם בדרכו אל ההצלחה, הרוחנית והגשמית.
"כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו, ומה שאינו בידו יבטח באל ואל ידאג עליו. וכו'.והחכם הוא 'הרואה את הנולד' ולא יגזור על הדבר כפי מה שיראה ממנו בתחילה, כי אם כפי הנמשך ממנו באחרונה, כי כבר ישתה אדם המשקה המר לתקוות התועלת שימשך ממנו בבריאותו וימאס הדבר המתוק שיזיקהו, ועל זה אמר דוד (תהלים לב, ט): "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין", ואמר שלמה בנו (משלי יד, יב): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות", ולכן היה הגנות: "ונגד פניהם נבונים" (ישעיהו ה כא), רצונו לומר שלא יבינו אלא מה שהוא נגד פניהם בהווה לא מה שיהיה לעתיד, ובזה נמשלו לבהמות! וזה היה בהפך ענין הנביאים שהיו רואים העתידות ומה שיהיה באחרית הימים" (אברבנאל ישעיהו ה כא).