חיים של יעוד ומשמעות
הפרשה בחיי המעשה – פרשת ויחי - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ואת תקופת האבות ונקראת על שם פתיחתה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ויקרבו ימי ישראל למות, וגו'" (בראשית מז כח). בתחילתה עוסקת הפרשה במותו וקבורתו של יעקב במערת המכפלה, לפני מותו אוסף יעקב את בניו סביב מיטתו, מברך אותם ומייעד כל אחד מהם ליעודו המיוחד בתוך בית ישראל. בהמשך הפרשה מזכירה התורה את מותה של רחל, ובסופה את מותו של יוסף וצוואתו על הקבורה בארץ כנען. גם ההפטרה עוסקת במיתתו של דוד וצוואתו. דומה לכך גם פרשת חיי שרה, שנקראת על שם חייה של שרה ועוסקת במותה וקבורתה, ובסופה גם במיתתו של אברהם.
רבים ששואלים מדוע הפרשה שעוסקת במוות נקראת על שם החיים?
המהר"ל הזכיר את הכלל: "וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'" (נצח ישראל - פרק א).
פרשת 'ויחי' שעוסקת ב'מוות' וסופיות החיים מהווה מפתח להבנת משמעות החיים ותכליתם. לחיים יש תכלית. האדם לא הגיע לעולם רק כדי להתקיים, והחיים אינם רק תהליך ביולוגי, סתמי, מכאני של האורגניזם, שבשלב מסויים הם מגיעים אל קיצם. ימי החיים הם פוטנציאל, קצוב בידי שמים, שמאפשר לאדם לפעול בעולמו, ליצור בהם דברים ברי משמעות, להשפיע ולהטביע חותם: "ימי החיים ניתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפועל בודאי איזה דבר ממשי" (עולת ראיה ח"א עמ' קה). הייעוד והתכלית של החיים מהווים 'מצפן' שמכוין את האדם כיצד להתנהל בחייו כדי לממשם. 'איכות החיים' תלויה באיכות העשיה והיצירה שהאדם יצר בעולמו. ישנן מדרגות בעשיה על פי הערכיות שלה, הנמדדת לאור המדדים האלוקיים. ויש כאלה "שאע"פ שעשו איזה דברים בימי חייהם, מאחר שלא קנו על ידי הדברים הללו השלמה עצמית, הראויה להיות נחשבת למציאות של אמת לפני האמת העליונה, של אל אמת ב"ה" (שם). חז"ל התייחסו ל'חיים' ללא ערכיות וללא משמעות כ'מוות'! למרות שמבחינה ביולוגית טכנית הם חיים: "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים שנאמר (שמואל ב כג, כ): 'ובניהו בן יהוידע בן איש חי' וכו' שאפי' במיתתו קרוי חי וכו'. 'והמתים אינם יודעים מאומה' אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים שנאמר (יחזקאל כא, ל): 'ואתה חלל רשע נשיא ישראל'" (ברכות יח א).
בשל כך גם אמרו חז"ל ש'יעקב אבינו לא מת!', למרות שמבחינה ביולוגית הוא נפטר: "יעקב אבינו לא מת! אמר ליה, וכי בכדי ספדו ספדניא? וחנטו חנטיא? וקברו קבריא? וכו'... מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים!" (תענית ה ב). כיוון שזרעו ממשיך את דרכו ותורתו הרי הוא חשוב כמי שממשיך את חייו.
דווקא כאשר החיים מגיעים אל קיצם ומתברר היקף המפעל שנעשה במהלכם, ניתן להבחין למפרע באיזה מידה הם היו משמעותיים, לשעתם ולעתיד.
'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת' מהו 'ויקרבו'? אמר הקב"ה: ה'יום' 'קובל' עליך. לומר כי הוא יקום. כאדם שאומר פלוני קרב על חבירו. הוי 'ויקרבו'". (בראשית רבה צו ד). המדרש דורש את המילים 'ויקרבו ימי' – כסוג של 'קרב' בין ה'יום' ובין יעקב. כביכול בבוא יומו של יעקב שנגזר עליו שימות, בא ה'יום' לפני הקב"ה ו'קובל' כנגד יעקב, שהנה הגיע זמנו למות, והוא "כאדם שאומר לחבירו: פלוני 'קבל' עליך לפני המלך" (לפני המלך, א.ש. עפ"י דב"ר ט ט). שעד עכשיו היה זמנו שלו לחיות ולפעול בעולם, ועכשיו הגיע זמנו של מישהו אחר ועד שלא ימות הוא כביכול מעכבו. שכן 'עד שלא תשקע שמשו של זה לא תזרח שמשו של זה' (עפ"י קהלת רבה א י).
לבעל היפה תואר על המדרש יש הסבר נוסף: "ועל דרך הדרש יש לומר: שלהיות הזמן ניתן להשיג בו שלמות ולא יהיה לבטלה. והצדיק כשהגיע קיצו, שנשלם לפי חוקו, הנה כל ימי חייו עוד בעולם הזה הם לבטלה" (יפה תואר ב"ר צו ד).
השבוע ציינו בי' בטבת גם את יום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה. בספרו 'האדם מחפש משמעות' מציין הפסיכולוג ויקטור פרנקל, ששרד את מחנות הריכוז בשואה, שהמשמעות לחיים היא אשר נתנה את הכח לחיות ולהתמודד עם התופת למרות החולשה הפיזית. אלה שאיבדו את המשמעות לחיים לא שרדו.
התורה מכוונת את האדם למצות את הפוטנציאל הגנוז בימי חייו באופן המכסימלי ולצקת בהם משמעות יחודית, ע"י לימוד התורה, קיום מצוות, הירתמות לעשיה ערכית ולחסד וכו'.
בעידן הפוסט מודרני של טשטוש הערכים ותקפותם חלה שחיקה במוחלטות של ייעוד החיים לתכלית ערכית. בהתמודדות עם אתגרי עולם העשיה צריך כל אחד לבחון כיצד הוא ממצה את ימי החיים לשם עשיה משמעותית בעלת ערך שתקדם את העולם, ותטביע את חותמה גם לעתיד.