כפל לשון

פרשה ומימושה - לפרשת ויגש - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

הפרשה נפתחת בעימות חזיתי בין יהודה ליוסף שמתנהל בשני רבדים גלוי וסמוי. העימות אינו סימטרי, משום שיוסף יודע בברור מי עומד לפניו. יהודה סבור שלפניו משנה למלך מצרים איש עריץ וערמומי, שיש לו אינטרס לא ברור להציק  ולהתעלל באחים, ואינו יודע  שהוא עומד לפני האח שרק לפני כמה שנים ביקשו להורגו והתחנן בחוסר אונים על חייו ומכרו אותו לעבד. על כן הרשה לעצמו לומר: "אדני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח. ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" (בראשית מד יט-כ).

יוסף שידע מי עומד לפניו בחר להתנהל מול האחים בשני רבדים –גלוי וסמוי. ברובד הגלוי הוא מעליל על האחים את עלילת הגביע, כדי להציג אותם כפורעי חוק כפויי טובה, אולם בצורה סמויה ומתוכננת מראש הוא טווה מסכת מתוחכמת של אירועים שהעמידו את האחים במבחן האחווה לבנימין, ובחנו האם האחים חזרו בתשובה ותיקנו את חטא מכירתו. "והנה השתדל יוסף כל ההשתדלות הזה שיביאו את בנימין לסיבות: האחת, לראותו, כי הוא היה אחיו בן אמו ונפשו קשורה בנפשו, והיה חשש בלבו אם המיתוהו אחיו או מכרוהו כאשר עשו לו, ולכן ציווה לראותו. והשנית, כדי להעליל עליו עלילת הגביע, ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים, או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אשה אחרת וכו'" (אברבנאל בראשית מב טו-כד).

יהודה סבר שהוא ניצב מול המשנה למלך מצרים, כדי לגונן על בנימין. ומדבר אתו כנציג האחים, בבקשה ובהכנעהובכינויי כבוד – שמכבדו כפרעה: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מד יח).

אולם חכמים מתארים שגם יהודה נוקט בכפל ללשון, בלשון דו משמעית שיש בה גם מסר סמוי ומתוחכם, שהוא לכאורה הפוך לחלוטין מהמסר הגלוי. למילים שבחר יוסף היו גם משמעות סמויה של תקיפות: "ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות" (רש"י שם פס' יח). בדבריו רמז שכביכול אינו מבקש ממנו אלא מאיים עליו: "כי כמוך כפרעה – וכו'. ומדרשו: סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר)" (רש"י שם). משמע שיהודה מצפה שיוסף יהיה מספיק חכם כדי לקלוט גם את המסר המרומז הזה כדי להשיג את מטרתו. הוא לא יכל לומר אותו באופן גלוי, כי הוא היה יוצר התנגדות.

יש מצבים שבהם יש צורך בכפל לשון ובמסר סמוי. אולם צריך לקחת בחשבון מי השומע והאם הוא יבין את המסר  הסמוי. כפי שנאמר על אחשוורוש שלא הבין את הרמז ששלחה לו ושתי: "שלחה ואמרה לו דברים שהן נוגעין בלבו אמרה לו אם רואין אותי נאה הן נותנין עיניהם להשתמש בי והורגים אותך ואם רואין אותי כעורה את מתגנת בי רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ"  (אסתר רבה ג יד).

אולם יש מצבים שבהם הדיבור בכפל לשון הוא סוג של מעשה  רמיה. של חוסר כנות. בין אם הוא נעשה בין אדם לזולתו ובין אם הוא נעשה בזירה הציבורית. כמובא בתוכחתו של ירמיהו: "חץ שחוט לשונם, מרמה דבר בפיו, שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיה ט ז). שבאופן הגלוי דיברו דברי שלום אך בכוונתם הסמויה היו דבריהם לשנאה ושטנה. "וצריך כשנותן שלום שיהיו פיו ולבו שוים ולא יהא מאותם שנאמר עליהם בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו שהרי זה גונב דעת הבריות וספרה תורה על שבטי י"ה שמתוך גנותם למדנו שבחם שכיון ששנאו את יוסף לא יכלו דברו לשלום" (פלא יועץ - ערך שלום).

חמור מכך, כפל הלשון בזירה הציבורית והפוליטית, כאשר לא קיימת שקיפות בפני הציבור. כאשר מדברים על דבר מסויים, ולא חושפים את הכוונה האמיתית והאינטרס המסתתר מאחריו. כאשר מציגים מהלך ציבורי ושלטוני למטרה מסוימת אולם למעשה באופן הסמוי הוא מיועד בכלל למטרה אחרת שאין רוצים לחשוף אותה מפני שהיא עלולה לעורר התנגדות ציבורית. או כאשר מציגים את יתרונותיו של מהלך מסויים, ומטשטשים את חסרונותיו. או בהצגת הדברים, כשתוקפים אדם על דבר מסויים, כאשר למעשה מבקשים לפסול אותו בגלל דבר אחר לחלוטין, שלא מעוניינים לגלות מפני שברור שהדבר אינו ראוי.

jayafiller@gmail.com" />

ReplyForward