הפרשה פותחת בהתיישבות של יעקב בארץ מגורי אביו ואת השתלשלות האירועים הטרגיים שהביאה למכירת יוסף, ולבסוף לירידת עם ישראל למצרים.

השימוש של התורה בביטוי 'וישב' נדרש בחז"ל: "ביקש יעקב לישב בשלווה" (רש"י בראשית לז ב), כביטוי לתחושתו של יעקב שמימש את יעוד חייו, לאחר שהתמודד עם רצף של אתגרים קשים ותובעניים, והגיע אל המנוחה ואל הנחלה בארץ ישראל: "אמר יעקב: ראיתי צרת עשיו, צרת לבן, צרת דינה, צרת רחל, לא נחתי מימי! מעתה אני אניח ואני יושב" (מבוא לתנ"י, תו"ש בראשית לז אות ט). כעת נראה שלא נכונו לו אתגרים נוספים בדרכו, ונותר לו רק לקצור את פירות עמלו. מכאן ואילך, בתהליך טבעי והדרגתי, ללא זעזועים, תוכל להפוך משפחתו של יעקב לעם בארץ ישראל. אולי בכך גם יחסך מעם ישראל השעבוד במצרים: "מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הקב"ה לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכו', בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתיישבה דעתו. אמר הקב"ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך, שנאמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'! מיד הביא עליו עלילה ע"י יוסף וכו', אימתי הביא עליו עלילה, בעת שנתייאש משעבוד מצרים (שסבר שלא תהיה עוד א.ש.) ונתיישבה דעתו, שנאמר: 'וישב יעקב'" (מדרש מכת"י, תו"ש בראשית לז אות א). התחושה של יעקב שהשיג את יעדיו והגשים את חלומו הגיעה מוקדם מידי. נותרה עוד משימה אחת גדולה לקיים את מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ולהוריד את עם ישראל למצרים.

חכמים הצביעו על שורש האירועים הטרגיים שעברו על בית יעקב, בנטיה לראות בשלב מסויים של החיים את מיצויים. בעצם ההגדרה של פרק בחיים, ככזה, שאין בו כל צורך להתמודד עם אתגרים נוספים, אין בו דילמות ולא נדרשים יותר לבחור ולקבל החלטות קשות: "בעולם הזה אין מנוחה לצדיקים! שהרי יעקב אבינו לא נח מפני עשיו, ולא שקט מפני לבן, כשבא לישב ולשקוט, נזדווג לו שטנו של יוסף" (לקח טוב בראשית לז, תו"ש שם). כל ימי חלדו של אדם עלי אדמות, עד יומו האחרון, נכונו לו עוד אתגרים גדולים וקטנים ודילמות. החיים הם רצף אחד של 'בחירה ללא הפסקה' בין הטוב והרע, בין הטוב לטוב יותר ובין הגרוע לגרוע יותר. וכחלק מכך גם הצורך לעמוד בפני דילמות קשות ולעיתים אף חיבוטי נפש.

הרב חרל"פ מסב את תשומת הלב לכך שאמנם הבחירה האנושית היא 'בחירה חופשית' אולם האדם חופשי בחירתו – בנושא, מה לבחור, והוא אינו חופשי בעצם הבחירה.  "הבחירה שהיא רז צלם אלקים מונחת בהרצון, אולם כללות הרצון שירצה דבר מה, להיות רוצה, זה אינו בגבול בחירתו. ובכן יש הכרח באדם, הוא חופשי ברצונו מה לרצות, ואינו חופשי בעצם הרצון. מוכרח הוא לרצות כשם שבעל כרחו הוא  חי" (הרב חרל"פ 'לחם אבירים' פרק א). מרגע לידתו של האדם מתגלה הרצון שלו, וכח הבחירה. בשלב זה הוא בא לידי ביטוי ברצונו לחיות ולשרוד. האדם נולד עם כח הבחירה. הוא מלווה אותו בצורה בלתי פוסקת עד יומו האחרון. הבחירה היא היכולת להחליט בעצמו מה ואיך לעשות. ולהיות בבקרה ובשליטה במה שקורה. עצם הבחירה יוצרת באדם את תחושת הקיימות ואת תודעת ה'אני'.

כיום יש נטיה לאמירות שמיובאות מתרבויות המזרח, וגישות פוסט מודרניות, לפיהן יש יתרון 'להפסיק לבחור' ולתת למציאות לזרום ולסחוף אותך אליה. 'לזרום עם מה שקורה' במעין חוסר אונים, להעלות על נס את הפאסיביות מול האקטיביות, והקונטרול העצמי.

אולם בניגוד לתפיסה הזו צריך להדגיש שגם החלטה שלא לבחור הוא גם סוג של בחירה בהשארת המצב הקיים, לטוב ולמוטב. הבחירה היא הכלי שהקבה נתן לאדם כדי להיות שותף בבריאה ובהשלמת עצמו.  על כן הבחירה היא מצוי החיים – ושיתוק הבחירה והשקיעה בהווה מהווה שיתוק הדינמיקה של החיים.

הבחירה היא בלתי פוסקת גם משום שהמציאות היא דינמית ומשתנית כל הזמן וגם לאחר שבוחרים ומחליטים על הדרך עדיין צריך לבחון אותה כל העת ולעיתים צריך לחזור ולעדכן את הבחירה.

בשום שלב שהוא אין מקום לתחושה של מיצוי החיים והאתגרים ויצירת תחושה שמה שנותר זה רק לקצור את פירות החיים עד כה ללא צורך לבחור עוד משימות לעתיד.

במקום לשתק את הבחירה והחיים, להוסיף בחירה וחיים ללא הפסק.