בפרשתנו אחד השיאים במערכת היחסים בין יעקב לעשיו, המפגש הדרמטי בין יעקב לעשיו, בשובו של יעקב לארץ. יעקב שולח שליחים כדי לאסוף מידע על הכוונות של עשיו: "וישלח יעקב מלאכים. לדעת מה בלב אחיו, לדעה מה יעשה לו". (ספורנו בראשית לב ד). המידע שהגיע ליעקב היה שעשיו נערך לקראת בואו, בתצורה תוקפנית.: "הולך לקראתך עם ד' מאות איש, ואין זה אלא להלחם". (ספורנו שם ז). בהתאם לכך נערך יעקב לשלושה דברים: "לדורון לתפילה ולמלחמה". (רש"י בראשית לב ט).
ההכנה למלחמה נעשתה בכמה מישורים: בהכנת מענה טקטי הגנתי למקרה שיאלץ להלחם, ובביצוע פעולות מרתיעות כלפי עשיו כדי למנוע את המלחמה.
יעקב מכיר את אחיו ואת המנטליות שלו ויודע כיצד להרתיע אותו בצורה אפקטיבית ולמנוע ממנו לפגוע בו.
תכנית ההרתעה שלו כללה שני נדבכים: מהלך מקדים לפני המפגש, ותוך כדי המפגש עצמו. במהלך המקדים: הרתעה באמצעות התכוננות טקטית והתייצבות בתצורה הגנתית. והרתעה ע"י יצירת עמימות לגבי גודל הכח הצבאי שעומד לרשותו (סד"כ). תוך כדי המפגש: הרתעה מיטאפיזית – רוחנית, ע"י הבלטת ההתייצבות האלקית לצידו.
במהלך המקדים נערך יעקב להגנה דו שכבתית ("עומק ועתודה"): "ויחץ את העם אשר אתו וגו'. לשני מחנות. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". (בראשית לב ח). תצורת ההיערכות להגנה מהווה הרתעה, שכן היריב מבין שאם יתקוף הוא יתקל בהתנגדות עיקשת ומאורגנת היטב, וישלם על כך מחיר.
בסמוך למפגש יעקב שולח לעשיו מנחה בהיקף עצום, בכמה דבוקות, ובראש כל אחת שליח שתודרך בדקדקנות לגבי המסר לעשיו: "כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר: למי אתה? ואנה תלך? ולמי אלה לפניך? ואמרת: לעבדך ליעקב מנחה הוא שלוחה לאדני לעשו, והנה גם הוא אחרינו. ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההלכים אחרי העדרים לאמור כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו". (בראשית לב יח).
המדרש עמד על משמעות התוספת, ש"הנה" יעקב "גם הוא אחרינו": "רבי ור' יוסי בר' יהודה היו מהלכין בדרך ראו גוי אחד בא לקראתם, (ולא ידעו מהן כוונותיו, ואם הוא רוצה לתקוף אותם, ותאמו ביניהם איזה שאלות ישאל ומה תהיינה תשובותיהם) אמרין תלת מילין (שלוש שאלות) הוא שאיל לן: מה אתון? ומה אומנתכון? ולאן אתון אזלין? (מי אתם, מה אומנותכם, ולאן אתם הולכים). מה אתון, יהודאין, מה אומנתכון, פרגמוטטין (סוחרים), ולאן אתון אזלין, למזבן (לקנות) חטים מן אוצרי דיבני (יבנה). עמוד לו רבי כנגד הגוי לראות מה ישאל, והמתין לו ר' יוסי בר' יהודה (במפרשים: שנשאר בריחוק מקום). אמר אם אמר מלה אנא אמר, 'אוחרי', (אם ישאל שאלות נוספת אומר לו שיש משהו אחרי, ואז יבוא רבי יוסי ויאמר שיש משהו אחריו). א"ל ומנין אית לך הא? (מנין למדת עקרון זה), א"ל מיעקב אבונא, (אבינו) "והנה גם הוא אחרינו". (בראשית רבה וישלח עו ח).
ה'תורה שלמה' הביא פירוש שהתוספת 'אוחרי' נועדה להרתיע: "שאם הגוי ישוב עוד לשאול אחרי התשובות שיקבל מרבי ואז רק תואנה מבקש, יבוא ר"י בר"י ויאמר שיש עוד שיירה אחריו, כמו שהוא בא אחרי רבי, כדי להפחיד את הגוי שיניח מהם". (תו"ש לב צז). כלומר הם למדו מיעקב אבינו כיצד להרתיע יריב פוטנציאלי שכוונותיו לא ברורות ע"י יצירת עמימות לגבי היקף הכח שעומד לרשותו.
תוך כדי המפגש משתמש יעקב באלמנטים מיטאפיזיים להרתעה: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני". (בראשית לג י). "כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך, וכו'. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה". (רש"י שם).
"דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ליה מלכא! מיסתפי, ולא קטיל ליה. (אמר לעצמו: המלך – הקב"ה, מכירו, ולכן הוא נרתע ומפחד להורגו)". (סוטה מא עא).
סוגיית ההרתעה שבפרשתנו נועדה ללמדנו לדורות.
תפיסת הביטחון ותורת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל המתחדשת גובשה באופן עקרוני ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בתחילת שנות החמישים. תפיסה זו היתה בעלת זיקה לגישתו של זאב ז'בוטינסקי על "קיר הברזל". שלושת אבני היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל שגובשה אז היו: הרתעה, התראה והכרעה.
הרתעה של יריב מתייחסת למצב שליריב יש עוצמה אולם ההרתעה מפני תוצאות הפעלתה ומחירה, יגרמו לו לא להפעיל אותה. ההרתעה היא מושג פסיכולוגי סובייקטיבי – ומבוסס על התודעה, התרבות, וסדרי העדיפויות של היריב, ועל כן היא מחייבת היכרות מעמיקה של היריב והמנטליות שלו ומחייבת שלא לשפוט אותו בכלים התרבותיים שלנו.
בשנים האחרונות מתקיים דיון ציבורי ומקצועי על משמעות ההרתעה כתוצאה ממלחמות שבהן לא היתה הכרעה חד משמעית. ההרתעה היא הישג חמקמק ומעורפל שעלול להטעות. אנו עשויים להשלות את עצמנו, ולהסיק, שהאוייב מורתע, אעפ"י שהוא כלל לא מורתע. גם ההימנעות מפעולה של האוייב עלולה להטעות, לעיתים היא אינה נובעת מהרתעה אלא מכך שיש לו סיבה אחרת שבגללה הוא נמנע מפעולה בשלב זה וממתין לשעת כושר מתאימה יותר עבורו.
כח הרצון והמוטיבציה
מידות היחיד והיחד - לפרשת וישלח – תשע"ז
בתחילת הפרשה מתארת התורה את נצחונו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. בעטיו נקרא בשם ישראל: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂרִיתָ עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב כט).
השם 'ישראל' בא מלשון 'שררה', כח ועוצמה, (ספר השורשים לרד"ק ערך רוד), בשל התעצומות של יעקב שאפשרו לו להתגבר גם על כח מלאכי רב עוצמה. "'וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו' איני יודע מי נעשה שר למי? כשהוא אומר: 'כי שרית עם אלקים' הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך! 'בכה ויתחנן לו' איני יודע מי בכה למי? כשהוא אומר: 'ויאמר שלחני' הוי אומר מלאך בכה ליעקב!" (חולין צב א).
מהיכן שאב יעקב את כוחו?
לשם 'ישראל' גם משמעות של ההתדמות לקב"ה, דורשי רשומות אמרו ש'ישראל' אותיות 'ישר-אל' - ישר עם הקב"ה, או 'שיר-אל'.
ביטוי מקביל נמצא בהמשך הפרשה. כאשר יעקב מקיים את נדרו ומקים את המזבח בבית אל: "ויצב שם מזבח, ויקרא לו א-ל אלקי ישראל" (בראשית לג כ). יש שפירשו שהקב"ה הוא אשר קורא ליעקב 'א-ל' בשל התדמותו לקב"ה: "מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב א-ל? שנאמר 'ויקרא לו אל אלקי ישראל'" (מגילה יח א, ובזוהר ח"א קלח א). ובמדרש יעקב הוא שקוראו לעצמו: "אמר אתה א-לוה בעליונים ואני א-לוה בתחתונים" (בראשית רבה עט ח). "ירמזו למה שהם אומרים תמיד, שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד" (רמב"ן בראשית לג כ).
האלשיך קושר את קריאת השם ע"י המלאך וקריאתו של יעקב בשם 'א-ל', בשל הכוחות האלקיים שניחן בהם: "לזה הקדים ואמר ויקרא לו 'א-ל' לומר לית דין בר נש כיתר אנשים, רק 'א-ל', 'כי שָׂרה אל א‑להים' והוא שרו של עשו, שאין כח אדם יכול לו אם לא כח א-ל" (אלשיך שם לג כ).
מרן הרב קוק זצ"ל מצביע על תחום יסודי בהתדמות של יעקב לקב"ה – 'כח הרצון' שהוא כח מניע אב עוצמה. הכח היסודי בהתנהלות האדם ובמידותיו. הרצון האלקי, האינסופי, 'רעווא דרעוין' - 'רצון הרצונות' (עד כמה שתבונת אנוש מסוגלת לרדת לעומק משמעותו), הוא הגילוי היסודי של האלקות האינסופית. בכח הרצון ובעוצמת השפעתו מתדמה האדם לגילוי הרצון האלקי – 'רצון הרצונות'. "בעולם ושורש הבריאה. מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה (של הקב"ה. א.ש.), והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו, מתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. אותו הטוב הרצוני, המונח בעומק אמונת ד', זהו הגרעין שהכל צומח ממנו, וכו'. נקודת הצדקות שבכל לב היא מכון החיים ויסוד קיום העולמים. וכו'. והקב"ה קרא ליעקב אל, שנאמר 'ויקרא לו א-ל', ומי קראו כך אלקי ישראל" (אורות הקודש ח"ג עמ' מג).
'כח הרצון' הוא פוטנציאל שהאדם יכול להפיק ממנו עוצמות גדולות, ולהפוך את הבלתי יאומן לאפשרי, כרוח הפתגם 'אין דבר העומד בפני הרצון'. בכח זה יכול אדם לנצח מלאך.
כח הרצון הוא אחד מחמשת כוחות הנפש: "דע שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות חלוקות יקראון קצת הפעולות ההן נפשות, וכו'. ומפני זה אומר, שחלקי הנפש הם חמשה - הזן והוא נקרא צומח, המרגיש, המדמה, המתעורר (הרצון), והשכלי, וכו'. והחלק המתעורר הוא הכח, אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, בחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והרצון, הפחד והגבורה, האכזריות ורחמנות, אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים" (רמב"ם שמונה פרקים פרק א).
כח הרצון והמוטיבציה הוא כח יסודי במידות ובהתנהלות האנושית: "הכח החובק את כל הכוחות כולם, את העצמיות של הנפש, הוא ודאי כח הרצון, הוא פועל על יתר חלקי הנפש הנגלים והנסתרים, וכל כח החיים העובר בכל המון החליפות פועל עליו ומתפעל ממנו" (עין איה שבת ח"א רה).
בשל מרכזיותו של כח הרצון והמוטיבציה הרי שצריך האדם לעמול על חיזוקו, ולתת לו עדיפות: "כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב, שחוק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות. אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו" (שמונה קבצים ג קמג).
חיזוק הרצון של האדם הוא יסוד החינוך של האדם, והיעד העיקרי של מערכת החינוך: "ודרך החינוך הרגיל צריך להיות בין לגדולים בין לקטנים הגדלת הרצון והגברתו וצחצוח טהרתו ותעופת האידיאליות שלו כאחת" (מוסר אביך מדות הראיה, רצון-א).