אחים יקרים – עת לשוב הביתה
הרב אליעזר שנוולד
הפרשה בחיי המעשה – ויצא – תשפ"א
במילים אלה בחר ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל לנכון לקרוא ליהדות התפוצות בנאומו הראשון כראש ממשלה (ד׳ בתמוז התשל״ז): "אני קורא לאזרחי ישראל שעזבו את הארץ – לשוב הביתה. וכו'. לא נקרא לאנשים אלה בכינויי גנאי. עלבונות אינם פותרים שום בעיה. נאמר להם בפשטות: עת לשוב הביתה". דברים אלה שהדהדו באזננו אז, מקבלים משמעות מיוחדת בקריאת פרשת ויצא, בה יעקב נאלץ לצאת לגלות לחרן, ובסופה כשהדבר התאפשר, הוא בורח מחרן כדי לשוב הבית לארץ ישראל. ובמיוחד בשבוע שבו התבשרנו על מתן אפשרות ליונתן פולארד לבוא הביתה לארץ ישראל ולמדינת ישראל.
עיון בפסוקים מלמד שיש דפוס שחוזר על עצמו בירידת יעקב לגלות חרן, ואח"כ בירידתו למצרים. דפוס זה אמור ללמד אותנו על יחסנו ל'גלות' ועל השתוקקותנו ל'גאולה', ול'קוממיות בארצנו'.
הירידה לחרן לא היתה מבחירה אלא מתוך אילוץ בדלית ברירה, כבריחה מסכנת מוות מצד עשיו, עד יעבור זעם, ושלא על מנת להשתקע שם: "....הנה עשו אחיך מתנחם לך להורגך. ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך" (בראשית כז מב-מד)
גם הירידה למצרים היתה כאילוץ, בשל הרעב ששרר בארץ: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן" (בראשית מז ד), ובשל רגשות האב שנפשו קשורה בנפש בנו יוסף: "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מה כח). הירידה לא היתה על מנת להשתקע שם, אלא 'לגור': "דירת עראי עד יעבור דוחק הרעב, אבל לא להשתקע, כמו שדרשו רבותינו" (חזקוני שם).
בירידה לחרן יעקב חרד לגורלו, להתמודדות עם העתיד הלא נודע. הקב"ה מתגלה אליו בחלום, מבטיח לו שמירה והגנה, ושיבה הביתה לארץ ישראל: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (בראשית כח טו).
גם בירידה למצרים יעקב חושש והקב"ה מחזק אותו: "אל תירא מרדה מצרימה, וגו'. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו ג).
בירידה לחרן מצא יעקב את עצמו, פגיע, חסר אונים, תלוי במארחו, לבן, שניצל אותו, רימה, שעבד אותו ועשק את משכורתו: "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך, ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים" (בראשית לא מא). גם בירידה של יעקב למצרים מצאו בניו את עצמם תלויים בשרירות ליבם של המצרים אשר 'לא ידעו את יוסף' (שמות א ח), משועבדים לפרעה, ועובדים בפרך, בלי שקיבלו תגמול על עבודתם: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבדה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א יג).
בבוא העת מצא יעקב את ההזדמנות כדי לברוח, עם נשותיו וכל אשר לו, לצאת לחופשי בדרך הביתה: "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים. וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש וגו'. לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען וגו'. ויברח הוא וכל אשר לו" (בראשית לא יז-כא). כך הסתיימה גלות חרן. כך גם בגלות מצרים, בניו, יוצאים ממצרים בחיפזון, הם וכל אשר להם, בחצי הלילה: "ויהי בחצי הלילה וידוד הכה כל בכור בארץ מצרים וגו'. ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי" (שמות יב כט-לא), "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים ג טז).
בשתי היציאות המשעבד, המנצל לא ויתר. לבן רדף אחרי יעקב, ואף השיג אותו: "ויוגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב. ויקח את אחיו עמו וירדוף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אותו בהר הגלעד" (בראשית לא כב-כג). לולא איום מפורש של הקב"ה כנראה היה גם פוגע בו: "ויבוא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (שם פס' כד). גם ביציאה מגלות מצרים המשעבדים המנצלים המצרים התחרטו ורדפו אחרי עם ישראל: ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעובדנו, וגו'.ויחזק ד' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל" (שמות יד ה-ח). המצרים השיגו אותם על שפת הים: "וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים" (שם פס' ט). לולא הנס האלוקי של קריעת ים סוף וטביעתם בים היו המצרים פוגעים בהם.
בשיבה הביתה מחרן, יעקב שירד לשם רווק חסר כל שב כשאיתו משפחה מפוארת, ורכוש רב מפירות עמלו בצאן לבן איתו: "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים" (בראשית ל מג), "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם" (בראשית לא יח).
ביציאה ממצרים לארץ ישראל, בית יעקב ירד למצרים כמשפחה, בעקבות הרעב: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וגו'" (דברים י כב). וביציאה הוא יוצא כעם. ב'שישים ריבוא': "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב לז). ביציאתם הוציאו רכוש רב, מרכוש המצרים ששעבדו אותם ולא שלמו את משכורתם: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים. וגו'. וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (שם פס' לה-לח).
לפני כמה שבועות נפטר הרב יונתן זקס ז"ל שגם נשא בתואר פרופסור ולורד. בכמה ממאמריו הוא שיקף את שיטתו שההמצאות של יהודים בגלות אינה דיעבד אלא לכתחילה. תוך השוואה לתקופת בבל שבה היו שני מרכזים יהודיים בארץ ישראל ובגלות.
הדפוס של ירידת יעקב לגלות בא ללמדנו שהגלות לא באה מבחירה, אלא כאילוץ. המצב בגלות היה בכי רע וכל העת היתה השתוקקות לחזור הביתה, שהתממשה ברגע שהדבר התאפשר. ומכך עלינו ללמוד.
בגל העולמי הראשון של הקורונה, התחזקה אצל רבים מיהודים המתגוררים בעולם התובנה שבשעת משבר טוב להם יותר לחזור הביתה, היו שחזרו בחיפזון, בטיסות האחרונות לפני שהשמים נסגרו. נושא העליה לארץ חזר ועלה על סדר היום.
בערב שבת של פרשת ויצא תשפ"א אנו שבים וקוראים לאחינו מכל העולם "שובו הביתה"! הגיע העת!