קביעות עיתים לתורה בחיי המעשה

הפרשה בחיי המעשה – פרשת ויצא -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

ביציאתו של יעקב לחרן הוא חוזר לבית מדרשם של שם ועבר לארבע עשרה שנים נוספות: "חזקיה אמר: בן ס"ג שנים היה אבינו יעקב בעת שנטל את הברכות. עשה עוד י"ד שנה שנטמן בבית עבר" (בראשית רבה סח ה). בבית מדרשנו אנו נוהגים לשאול: לשם מה חוזר יעקב לבית המדרש של שם ועבר? הרי יעקב כבר למד שם לפני כן בצעירותו? "'ויעקב איש תם יושב אהלים' -אין לך אדם שהיה יגע בתורה כאבינו יעקב, וכו', יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של עבר, ומבית מדרשו של עבר, לבית מדרשו של אברהם" (תנחומא וישלח ט). לפי החשבון של המדרש יעקב כבר בן ששים ושלוש! מדוע הוא לא מזדרז ללכת לבית לבן כדי להקים את ביתו? מדוע הוא מעכב את הקמת המשפחה שממנה עתיד לצאת עם ישראל? ומדוע לבית מדרשם של שם ועבר דווקא?

יש שפירשו שבית מדרשם של שם ועבר היה מיוחד בכך שמקימיו התמודדו עם אתגרים רוחניים יוצאי דופן, ועם סביבה מאתגרת: "שם, בנו של נח שנפלט מדור המבול, ניצל לא רק ממי המבול אלא גם מסביבתם של אנשי דור המבול והשחתתם. עבר, נולד וחי בימי דור ההפלגה, אלו שרצו לבנות מגדל וראשו בשמים כדי למרוד בהקב"ה, אבל הוא לא נסחף עמהם ונשאר בצדקתו. רק שם ועבר, שרידים מדורות ומסביבות מושחתים, ולא אברהם ויצחק, היו יכולים ללמד ליעקב תורה הנצרכת לו כדי שיוכל להשאר בתומתו בסביבתו של לבן, איש מושחת ורשע" ('אמת ליעקב' לרבי יעקב קמינצקי עמ' קסד-קסו).

בבית מדרשנו אנו נוהגים להשיב על השאלה באופן שעשוי ללמדנו על יעודו של בית המדרש: יעקב יוצא לשליחותו הגדולה להקים את בית ישראל, יעוד גדול בעל השלכות ארוכות טווח, והוא עתיד להתמודד עם אתגרים שלא התנסה בהם עד כה. כדי לעמוד במשימה עליו לחזור לבית המדרש ולעסוק בברורה מתוך לימוד התורה. ומכאן שראשיתו של כל מהלך גדול ומשמעותי בחיי הכלל ובחיי הפרט צריך להיות מתוך ברור יסודי, מעמיק ומחודש של תורה בבית המדרש (כך אנו נוהגים לפרש גם את שליחתו של יהודה להקמת בית המדרש בגושן לקראת הירידה למצרים, ולהקמת עם ישראל). בתקופתנו חלק גדול מבוגרי התיכון בוחרים להקדיש פרק זמן משמעותי ל'לימוד תורה לשמה'  בבית המדרש. בין מטרות הלימוד ניתן לציין גם את בנין האישיות והתכוננות לאתגרים הרוחניים שיעמדו בפניהם בחיי המעשה ובשרות הצבאי. יש בוגרים ובוגרות, שחוזרים לבית המדרש לפרק זמן משמעותי נוסף, ל'לימוד תורה לשמה' אחרי השרות הצבאי והשרות הלאומי, לפני שהם יוצאים לחיי המעשה. לימוד זה מקנה להם כלים להמשיך את לימודם אח"כ, ו'לקבוע עיתים לתורה' - עד מאה ועשרים. ולשלב את 'קביעות העיתים לתורה' במכלול מטלות חיי המעשה התובעניים: בנית הזוגיות, הבית והמשפחה, המקצוע והפרנסה, המשך ההתפתחות האישית, השתלבות בקהילה ועשיה למען הכלל. לימוד התורה היא המצוה החשובה ביותר בתורה: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א א). חיובה מוטל על כולם בכל אחד משלבי החיים: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר וכו'. ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'" (רמב"ם תלמוד תורה א ח). 'קביעות העיתים' מידי יום היא גם הערובה לקיום התורה בחיי המעשה, כתורה שמיושמת בחיים ולא רק כתורה רעיונית שמתקיימת בקרב יושבי בית המדרש, שאינם מאותגרים ע"י האתגרים שבשדה החיים. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב ב). היא מסמנת את המטרות והיעדים הערכיים של החיים. ממנה שואבים את הכח ואת תעצומות הנפש להתמודדות עם אתגרי החיים, והיא סוד ההצלחה. הלימוד היומי גם משפיע על האוירה הערכית, הקדושה והמוסריות בחיי המעשה.