בפתח פרשתנו מתארת התורה את לידת יעקב ועשיו ואת מכירת הבכורה ליעקב: "ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי. וגו'. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וגו'. וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב. וגו'. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקום וילך ויבז עשו את הבכורה". (בראשית כה כט).
עשיו החוזר מן השדה רעב, עייף ומותש (פיזית ונפשית, ללא תקווה ומיואש מחייו), מצטייר בכתובים כקצר רוח, המבקש מענה מיידי לצרכיו העכשוויים גם אם הם על חשבון העתיד. נזיד עדשים 'עכשיו', גם במחיר מכירת זכויות הבכורה 'לעתיד'.
יעקב משביע את עשיו על מכירה זו לבל יתכחש לה בעתיד: "ויאמר יעקב השבעה לי כיום, וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב". (בראשית כה לג).
יש לתמוה על המשא ומתן למכירת הבכורה, וכי 'תואר' בכורה, שהיא ענין מולד יכול להיות נסחר ונמכר? (הטור הארוך בראשית כה לא).
יש שפרשו שהמשא ומתן היה על הזכויות העתידיות של קנין וירושת ארץ ישראל שנגזרות מהבכורה. "כי הבכורה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם, "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב ז) והיה לעשו ליטול פי שנים בארץ כנען, וקנאה אבינו יעקב ממנו". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית כה לא).
כלומר, שאלמלא יוזמתו הפעילה של יעקב ב'מכירת הבכורה' היתה ארץ ישראל עלולה להתחלק ב'תכנית החלוקה': שליש ליעקב וזרעו, ושני שליש לעשיו וזרעו. מדוע עשיו היה מוכן למכור ליעקב את בכורתו ואת זכויותיו העתידיות על הארץ?
קוצר רוחו של עשיו מגלמת גישה של 'עכשוויזם' וקוצר רואי המחשיב רק את מה שניתן ליהנות ממנו כאן ועכשיו. "ירושת ארץ ישראל תלויה בבכורה, והירושה אינה באה עד לאחר ארבע מאות שנה, כדכתיב: "ועינו אותם ארבע מאות שנה". וכתיב: "ודור רביעי ישובו הנה", והואיל ואיני חי עד אותו הזמן היינו "הנה אנכי הולך למות", מה ריוח יש לי בה, ומה אני מפסיד למוכרה, ולמה זה לי בכורה, אם הייתי חי עד אותו זמן שאני בעצמי אירשנה לא הייתי מוכרה". (חזקוני בראשית כה לב).
בימי יצחק ואברהם שולטים בארץ עמי כנען, עמים חזקים ויציבים. למתבונן בעיניים עכשויות לא נראה כלל שהם עתידים להעלם. בפסוקים הבאים הקב"ה חוזר על ההבטחה לירושת הארץ: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. וגו'. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". (בראשית כו ג). עשיו אינו מאמין שהמצב עשוי להשתנות וכופר במימוש ההבטחה האלקית שתתממש, גם אם רק בעתיד הרחוק. הוא לא מאמין שזרעו יזכה לרשת את הארץ. "כי לא היה עשו מאמין שהקב"ה עתיד ליתן הארץ לזרע אברהם, לפיכך מכרה בנזיד עדשים. וכו'. שכפר ולא היה חושש אלא בדבר שלפניו, אבל בדבר עתיד לא היה מאמין". (פסיקתא זוטרתא שם לב).
הראשונים דנו בשאלה כיצד ניתן היה לבצע קנין ומכר בין עשיו ליעקב על הארץ שכן מדובר בנכס שעדיין לא היה ברשותו של עשיו, ולא ניתן להקנות דבר שעדיין לא בא לעולם? (שו"ת הריב"ש סי' שכח).
כמה תשובות בדבר. אולם תשובתו של הרא"ש שכוחו של מכר זה הוא בשבועתו של עשו: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל מדקדק מכאן, מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו, (המוכר לחברו בכסף דבר שאין המכר יכול לחול עליו) כגון: מה שאירש מאבא (המוכר דבר שעתיד לרשת מאביו אולם עדין אביו חי ואינו ברשותו ולכן המכר לא יכול לחול) או מי שמוכר מלוה על פה שיש לו על אחרים, שאינה נמכרת בקנין, (המוכר לחברו מלוה שהלווה לאחר בעל פה, שהכסף עדיין אצל הלווה ואינו ברשותו, וגם אין שעבוד על נכסי חברו, ועל כן לא ניתן למוכרו) ונשבע עליו, שהמכר חל מכח השבועה, (אם המוכר נשבע שיתן לחברו את הדבר שמכר לו גם אם עדיין לא בא לעולם, המכר יחול בגלל השבועה) לא מבעיא שכופין אותו לקיימו בשביל שבועתו, אלא אפילו שם מכר עליו, (אין צריך לומר שבית הדין כופה עליו לקיים את המכר מפני השבועה שנשבע עליו, אלא שיש כאן דין מכר גמור) כדקא חזינא הכא דקרי ליה מכר בשביל השבועה (כפי שראינו כאן, אצל עשיו, שהמכירה נקראת מכירה גמורה מפני שיעקב השביע את עשיו). (הטור הארוך כאן).
מכח שבועה זו גם נאלץ עשו לעזוב את הארץ עם שובו של יעקב מלבן לארץ ישראל: "לפיכך הלך 'אל ארץ מפני יעקב אחיו' (בראשית פרק לו ו), מפני השבועה שנשבע לו". (פסיקתא זוטרתא שם לג). "ומפני הבושה שמכר בכורתו". (רש"י בראשית לו ז).
יעקב היה חדור באמונה ובעל מחשבה הצופה פני עתיד, לטווחים רחוקים. הוא מכיר בערך של ארץ ישראל כולה, ויש לו אורך רוח, סבלנות ואמונה גדולה בהתממשות ההבטחה האלקית על ירושת הארץ לזרעו. אמונתו היתה מוצקה, למרות שעמים חזקים ויציבים שולטים בארץ והמציאות סביבו מקשה להבין כיצד היא עתידה להשתנות וכיצד ההבטחה תתממש. אולם יעקב אינו ממתין להתממשותה בחיבוק ידיים הוא פועל בצורה אקטיבית, ככל שידו משגת, כדי להבטיח את ירושת כל הארץ בשלמותה, לזרעו.
כאז כן היום אנו חווים את המורכבות ביחס לירושת הארץ. בדורנו זכינו לראות בשיבת העם היהודי לארץ ישראל וחידושה של הריבונות היהודית, למרות שהדבר נראה לדורות הקודמים בלתי מציאותי ושרק נס שמחוץ לסדרי הטבע יוכל לחוללה. אולם תהליך זה לא הושלם, ולא תמיד אנו מצליחים להבין כיצד המציאות בארץ עשויה להשתנות. אולם ממורשתו של יעקב למדנו שארץ ישראל מצריכה אורך רוח, סבלנות, ואמונה גדולה. סבלנות זו אינה פוטרת אותנו מליזום ולעשות כל מה שביכולתנו, לדורנו ולדורות הבאים