ברכות התורה בחיי המעשה
הפרשה בחיי המעשה – פרשת תולדות - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
יעקב אבינו הוא הראשון שקיבל את הכינוי "איש תם יושב אהלים". בדרך כלל מקובל לחשוב שמי שהוא 'איש תם', ו'יושב אהלי בית המדרש' מנותק מהנהגה וחיי המעשה. אולם המשמעות של 'תם' אינה נאיביות אלא שלימות: "יעקב אבינו ע"ה היתה עיקר מגמתו להראות לכל שאין שום צד מצדדי השלימות, בין הגבוהים בין הנמוכים, שלא יהיה האחד מחזק את חבירו כשיובן יפה, וקל וחומר שלא יהיה אחד סותר את חברו" (הרב קוק זצ"ל 'עין איה' שבת ל"ג אות רפ"ד).
הרב קוק זצ"ל גם מבאר שהויכוח בין יצחק ורבקה, על הברכות, המופיע בפרשה נסב סביב יסוד זה - יכולתו של יעקב לשלב בין שני התחומים, הקודש והחול עולם הרוח והמעשה: "דאפילו לפי דעת יצחק שעשו ראוי לברכה, מ"מ ידע שאינו במדרגת יעקב כלל. שהרי ראה את יעקב יושב אוהלים והוגה בתורה, וזה עוסק בדברים ארציים. אלא שיצחק חשב הרי שני מיני שלמיות. יש שלמות האנושית מצד השכל האנושי, שנכללים בזה כל המצות בין אדם לחבירו, וצדקה וגמ"ח, וישובו של עולם להיטיב לבריות שזהו באמת בכלל גמילות חסדים כמו גשרים ושוקים וכיו"ב, ומעלת יעקב היתה למעלה מזה, שהיה איש אלקים מסור לעבודת השי"ת למעלה משכל האנושי. וחשב שאי אפשר שתהיינה ב' השלמויות נמצאות ביחד! ע"כ חשב לברך את עשו בשלמות האנושית, ויהיה מרבה לעשות צדקה וגמ"ח וכל מדות טובות אנושיות וכו'. אבל רבקה ראתה שאם יהיה כדבר הזה, ידחק עשו רגלי יעקב בכל עניניו, ויצר צעדיו בעבודת שמים, ויעקב עצמו לא יוכל לבא לשלמותו בתכלית. ע"כ טוב שיהיה יעקב ג"כ מסובל בעול העולם, אע"פ שעי"ז תהיה מדרגתו קטנה מעט מהראוי לו בעבודת השי"ת, אבל על זה האופן יבוא לכלל תכלית ('מאורות הראיה' ירח האיתנים עמ' ל"ט).
בדרך זו באר הרב קוק זצ"ל מדוע כשהגיע יעקב לפאתי שכם בחר לתקן דווקא 'מטבע שווקים ומרחצאות' (שבת ל"ג): "שצפה ברוח הקודש שהוא (שכם א.ש.) מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בית דוד, ויסוד מאסן במלכות בית דוד האמור במדרש שהוא משלושת החטאים שצריכין להתקן, וכו'. הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שווקים ומרחצאות" ('אגרות ראיה' תשמ"ג).
יישום התורה והקודש בחיי המעשה, הוא היעוד של התורה וברכתה. הוא ביטוי לכך שהתורה אינה רק רעיון ואידאה עיונית הנלמדת בבית המדרש אלא תורת חיים שאמורה להתקיים במציאות, בעולם המעשה. לשלב את הקודש והחול בצורה שלימה והרמונית: "מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם, בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו, הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש" (אורות הקודש ח"ג עמ' קמ"ח). הרב קוק זצ"ל הרחיב לבאר שלא די לומר שהם אינם שני דברים סותרים, וגם לא שהם שני דברים המתיישמים זה לצד זה כפשרה שאין לגנותה. אלא שהם שני דברים היוצרים שלימות הרמונית אחת אידיאלית שהיא גדולה מסך חלקיה. שלימות אידיאלית שיש ליישמה בחיי הפרט והכלל, ועליה שורה רוחו של יעקב אבינו. במרחב יצירתו הוא לא הסתפק באמירות כלליות אלא פרט הרחיב והמשיג את מרכיבי האתגר הזה.
אולם זוהי משימה סבוכה ומורכבת. האתגר ניצב לפתחו של בית המדרש הארץ-ישראלי. עליו לברר אותו ולסלול את הדרך עבור הציבור הרחב ובמיוחד לבוגריו שעתידים לצאת ממנו לחיי המעשה. כדי שיוכלו להתכונן לאתגרים הצפויים להם שלא יפלו עליהם בהפתעה, או שידרשו לגבש דרכים להתמודדות עם האתגר 'תוך כדי תנועה'. לשם כך לא די באמירות כלליות המצודדות בשילוב של התורה בחיי המעשה, נדרשת ירידה לפרטי היישום ואתגריו, וכיצד ניתן להתמודד איתם. תוך שאנו לוקחים בחשבון שעולם המעשה הוא דינמי ומשתנה. בבית המדרש בישיבה ובמדרשה אנו מייחדים לכך לימוד מיוחד - כמשנה סדורה, לפני יציאתם של הבוגרים לחיי המעשה. חלק ניכר מהלימוד כולל גם את המושגים המפורטים שטבע הרב קוק זצ"ל בסוגיה זו.
בחלק מהם נעסוק בע"ה במסגרת סדרת מאמרינו השנה של 'הפרשה בחיי המעשה'.