– תשע"ז

שני האבות אברהם ויצחק היו הנדבכים הראשונים בהקמת האומה. מידתו של אברהם היתה מידת החסד "חסד לאברהם" (מיכה ז כ) לעומת מידתו של יצחק שהיתה מידת הדין, "פחד יצחק" (בראשית לא מב).
כבר בבריאת העולם אנו מוצאים ששתי המידות הללו נצרכות כדי להשלים זו את זו, ובשילוב ביניהן מתקיים העולם: "למלך שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך: אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין, צונן הם מקריסין. ומה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין (יתרבו החטאים והחוטאים, שכן מידת הדין מרתיעה. א.ש.), במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד?! אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד" (בראשית רבה יב טו).
העולם זקוק לסדר קפדני ומדוייק שבלעדיו לא יוכל להתקיים, ויהיה כאוס, ועם כל זאת ללא שוליים ומרווחים הוא לא יכול להתקיים: "כי הדין הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם, כי הוא דין המחריב, אלא הדין המבוסם (ע"י החסד והרחמים א.ש.), זהו דין מתוק, שבו תלוי השמחה ותוקף התלהטות האהבה" (קל"ח פתחי חכמה - פתח קל).
מידת החסד היא המקור הנובע של הקיום, היא שואפת להתרחב ללא חשבון ומידה. על כן היא צריכה למידת הדין שתגדיר אותה ותקבע את גבולותיה באמצעות הגדרות מדוייקות וקפדניות.
שתי ספירות היסוד של המציאות 'חסד' ו'דין' (גבורה), משתקפות גם בשמות הקב"ה וגילוייו: "שם הוי-ה מורה רחמים, ושם אל-הים מורה דין" (מלבים בראשית א א).
אברהם ויצחק מייסדים באומה את מידת החסד ומידת הדין ואת השילוב הנצרך שביניהם: "חסד אברהם אינו חסד גמור, שהרי מידת הדין של יצחק מתערבת עמו; ואין לך מידת רחמים שאין בה קצת דין, ואין לך מידת דין שאין בה קצת רחמים" (שערי אורה שער החמישי, הספירה השישית).
"וזה פירוש 'אלה תולדות יצחק', כי יצחק הוא מסטרא דדינא, 'בן אברהם', שגם תולדות של הדין הוא לבנין החסד, וזה 'אברהם הוליד את יצחק' שגם מידת הדין הוא בשביל מידת החסד לאברהם" ('קול שמחה' מפשיסחא תולדות).

'מידת הדין' היא מידה יסודית בבנין המידות של הפרט, שקובעת את ה'מידה' שבכל דבר. וגם שם יש צורך בשילוב בין 'מידת החסד' ל'מידת הדין'.
הכח המניע לעשיה הוא הכוונות הטובות והרצון הטוב, שאין להם גבול, בבחינת 'חסד'. אולם כדי להוציא את הכוונות מן הכח אל הפועל יש לתת להם 'מידה' - לצקת אותם לתוך מסגרות מוגבלות מדוייקות וסדר קפדני וכובל בבחינת 'דין'. בלעדיהם יגרם כאוס שיאיין וימנע את מימוש הרצונות הטובים.
בעולמנו המוגבל במשאבי הזמן והיכולות, אין דבר שלא בא על חשבון דבר אחר. על כן בבוא האדם לממש את רצונותיו הטובים חובה עליו לתכנן ולקבוע סדרי עדיפויות, ולפיהן יקבע באופן קפדני במה להתמקד, וגם מה לא יעשה (גם אם הוא אכן דבר טוב לכשעצמו). לקבוע מידה, כמה יעשה מכל דבר, לא פחות ולא יותר. לקבוע לוחות זמנים, מתי יעשה כל דבר שיהיה בבחינת "דבר בעיתו מה טוב" (משלי טו כג), מתי יתחיל ומתי יסיים, מה יהיה לפני מה. ממידה זו גם נגזרת ה'שליטה העצמית' וה'משמעת העצמית' הדייקנית והקפדנית, הנדרשת למימוש התכניות האישיות, במיוחד אלה המאתגרות והמתמשכות.
החסיד (היהודי האידיאלי), מתואר בספר הכוזרי כבעל שליטה עצמית מושלמת שיודע לנהל את משאבי הנפש וכלל הכוחות בצורה דקדקנית ושיוויונית: "החסיד הוא הוא המושל שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש. וכו'. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבר גבולם לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם מאכל במדה ומשתה במשורה ורחיצה וכל השיך לה כפי הצורך. וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו לאחר שספקם ונתן להם חלקם וכו'. ואף לחושים הוא נותן חלקים במדה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו רק לשם צורך הכרחי ורק מתוך בחירה במועיל וכו'. ולבסוף לכח הרצון המשתמש בכל אלה בשעה שהוא עצמו נמצא ברשות הבחירה השכלית ומשרת אותה. אולם אין החסיד מניח לאחד האברים והכוחות האלה לעבר את הגבול בפעולה המיחדתו ומזלזל ביתרם וכו'". (כוזרי ג ה).
מידת החסד מתאפיינת ברכות אנושית, בנועם ובמאור פנים. לעומתה מידת הדין מתאפיינת בקפדנות, בנוקשות קשיחה, ולעיתים גם בקדרות חמורת סבר, עניינית ויבשה. שניהם נדרשים ואמורים לאזן זה את זה. לרכך את הקפדנות ולהופכה להקפדה, להכניס חיות.
חכמים הדגישו באופן מיוחד את הצורך בסדר בעת לימוד התורה וקניינה, שיהיה 'דבר דבור על אפניו': "ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל משנתו שאינה סדורה עליו וכו' (רש"י: 'שקשה לו מרוב קושיות. בשביל משנתו שאינה סדורה לו, ואינו זוכר מה כתיב בה'). מאי תקנתיה? ירבה בישיבה! (רש"י: 'שיסדירו בני הישיבה משנתם'). (תענית ז ב). דווקא לימוד התורה שעליה דרשו שהיא: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא ט), שהיא רבה ללא גבול (תנחומא נח ג), מצריכה 'סדר' בלימודה. על כן נקראים פרקי היום בישיבות בשם 'סדרים' ללמדנו שהסדר נחוץ ללימוד התורה.

מידת ה'דין' היא הבסיס של הקיום הקולקטיבי, ללא 'דין' וסדר ציבורי, 'איש את רעהו חיים בלעו', והחזקים יעשקו את החלשים. ללא הסדרה תכנון ושליטה, וללא משמעת ציבורית, החברה אינה יכולה להתקיים. לכל אחד דעה משלו וכל אחד מושך לכיוון שלו באופן שעלול ליצור כאוס: "לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור" (ספר החינוך מצוה עא).
המנהיגות מחוייבת לקבוע סדרי התנהלות ומשמעת וציות לחוק, אולם בה במידה היא גם אמורה לחלק את המשאבים באופן מידתי, הוגן ושיויוני עד כמה שניתן.

גם במישור הציבורי, ובמערכת המשפט, צריך שה'דין' יתמתק ויתאזן באופן מידתי ע"י 'חסד' ו'לפנים משורת הדין': "'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה! אלא דיני דמגיזתא לדיינו? (רש"י: 'גוזאי, הדנין ביסורים ובחזקה') אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". (בבא מציעא ל ב).