פרשת וירא היא המשך של פרשת לך לך ומפעלו של אברהם אבינו. פרשת העקידה חותמת את עשרת הנסיונות של אברהם. לפניה אנו קוראים על הברית האיסטרטגית שכרת אברהם עם אבימלך. להבטחת בטחונם ומעמדם של הדורות הבאים ולשם ביסוס היאחזותו בארץ ישראל.
בברית איסטרטגית זו מתחייב אברהם אבינו שלא לפעול כנגד צאצאיו של אבימלך במשך שלושה דורות. "אם תשקור לי ולניני ולנכדי".(בראשית כא כג). "הם ג' דורות". (לקח טוב בראשית שם).
על פי חלק מהדעות כללה הברית הזו גם הסכמה של אברהם לדרישת אבימלך שלא לכבוש את ירושלים עיר היבוסי, מידי צאצאיו של אבימלך. ויש הסוברים שבשל כך גם הביא הקב"ה על אברהם אבינו את נסיון העקידה (רשב"ם כאן). אולם יש דעה במדרש שהסכמה זו לא היתה חלק מהברית עם אבימלך אלא עם הברית עם עפרון כחלק מההסכמה על רכישת מערת המכפלה: "אמרו אנו יודעים שעתיד הב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם". (פרקי דרבי אליעזר לה).
התחייבות איסטרטגית זו מנעה מכיבוש ירושלים ע"י יהושוע, ונוצלה ע"י היבוסים, לנסות ולמנוע את כיבושה ע"י דוד: "מצודת ציון נקראת יבוס ומזרעו של אבימלך היו והיו להם שני עבודת כוכבים אחד עיוור ואחד פיסח שנעשו על שם יצחק ויעקב ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים לא לכדו את המצודה כמו שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם (יהושע ט"ו כ"ג) ותניא אמר רבי יהושע בן לוי יכולין היו אלא שלא היו רשאין". (רש"י שמואל ב ה ו).
ההתחייבות היתה לשלושה דורות בלבד ובזמן דוד כבר לא היתה בתוקף. (רד"ק שם ושם. ובתוס' שאנץ סוטה שם). אולם יושבי יבוס ביקשו לנצלה גם דורות רבים אחר כך. אולם דוד מצא פתרון כיצד לעקוף את המכשול שמנע את כיבוש העיר.
עצם העמדת מעמדה של ירושלים ועיר יבוס כסוגיה מרכזית בבריתות שנכרתו בין אברהם ליושבי הארץ מראה שמדובר בסוגייה מרכזית ומשמעותית, סוגיה עתיקת יומין שעלתה על הפרק כבר אז.
ההתעקשות על שימור מעמדה של עיר יבוס יותר מכל עיר אחרת לא נבע רק ממניעים טריטורייאליים. יש להניח שכבר אז ניתן לה מעמד מועדף והיתה הכרה בסגולותיה הדתיות של ירושלים.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף בימים אשר בהם מתנהלת מערכת דמים בירושלים. כאז כן עתה ירושלים אינה רק עיר בירה במובן הרגיל של המילה. היא עיר בעלת משמעות רוחנית ודתית עמוקה שיש לה השלכות רבות. ועל כן היא עומדת במרכזו של מאבק המתנהל גם היום בין עם ישראל שהוא בעל הזיקה ההסטורית לעיר מני אז לבין העמים שבשל חשיבותה מבקשים את השליטה בירושלים.
ישנם כאלה המבקשים להתעלם מהמשמעות המיוחדת הזו של ירושלים ומנסים להכניסה לתוך תבנית אסטרטגית של סכסוך טריטוריאלי שבין שתי ישויות לאומיות.
בכמה דיונים בהם השתתפתי הקפדתי להביע את המאפיינים של המערכה המנוהלת נגדנו זה כמה שנים, מאז אירועי מנהרות הכותל. אוייבנו מנהלים נגדנו מערכה שבאה ממניעים דתיים של אסלאם קיצוני ולא רק ממניעים של שחרור לאומי של עם כבוש. הם משתמשים בסמלים דתיים, כמו המאבק על השליטה במסגד אל אקצה, ומשתמשים בשיח של המנהיגות מול הציבור שלה בארגומנטים דתיים של ג'יהאד ו'שוהאדה' ומשתמשים בארגומנטים דתיים מן הקוראן והחדית' כדי ליצור דמוניזציה של הישראלים בעיני האוכלוסיה ולגייס מפגעים פוטנציאליים.
אולם היו שהתנגדו באופן נחרץ לניתוח הזה. וטענו בתוקף ש'אסור לנו להוציא את השד הדתי מהבקבוק"!.
גם אם ניתן להבין את הרתיעה מלתת משמעות דתית למערכה זו בשל ההקשרים הקשים והאכסטטיים שנוטים לייחס למערכה שנובעת ממניעים דתים, יש בכך טעות איסטרטגית, משום שכדי לתת מענה נכון לבעיה בטווח הקצר ובטווח הארוך צריך לאפיין אותה בצורה מדוייקת. נהגתי להשיב לטענה זו: ש"אינני יודע מתי לאחרונה בדקתם את הבקבוק. השד הדתי כבר מזמן לא שם. הוא כבר מזמן משתולל ברחובות באוטובוסים ובדרכים"!. מאידך יש בידינו מגוון של כלים להתמודד גם עם מערכה בעת מאפיינים דתיים, כלים אלה יבואו לידי שימוש רק אם המערכה תאופיין ככזאת.
במערכה האחרונה על ירושלים המאפיינים הדתיים בולטים מתמיד. אין זה מקרה שהיא מבקשת לטעון שהיא נועדה להגן על מסגד אל אקצה. יש הטוענים גם שאין זה מקרה שהמפגעים מנסים לפגוע דווקא בכוחות הבטחון כסמלי שלטון ובציבור דתי וחרדי כדי להמחיש שמדובר במלחמת דת