מה אתה רואה

מבחנם של מתבוננים ושקופים

הפרשה בחיי המעשה – וירא – תשפ"ב

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין   

 ישנו נושא שהוא חלק בלתי נפרד מה'שיח הציבורי' זה שנים רבות, היחס למצוקות של יחידים וקבוצות בחברה. פעם אחר פעם שומעים על אנשים שסובלים ממצוקה בהווה, או בעבר, ונזקקו לעזרה, והרגישו שלא 'ראו' אותם ואת מצוקתם, שהם 'שקופים', למרות שהיא 'נראתה' בברור. יש מקרים שבהם יום אחד קם משהו אכפתי ש'ראה' את המצוקה ונחלץ לעזרתם. ישנן קבוצות ומגזרים בחברה שסבלו ממצוקה ובמשך שנים חיו בתחושה שהם 'שקופים' ומתעלמים ממצוקתם. איך ניתן להסביר ששני אנשים נחשפים לאותה בעיה האחד 'רואה' אותה והשני לא? מה גורם ל'ראיה' האנושית להיות סלקטיבית? שאלה זו עולה גם מכיוון אחר. שני אנשים נחשפים להזדמנות נדירה לחולל משהו דרמטי, שינוי כלכלי, חברתי, ערכי, מדיני, האחד מזהה את ההזדמנות והשני מחמיץ אותה! מה גורם לכך שהאחד 'רואה' אותה והשני לא?

ה'ראיה' האנושית אינה פעולה אופטית אוטומטית כפי שהיה ניתן אולי לחשוב. העיניים הולכות אחרי הלב או אחר המחשבה. לעיתים אין 'רואים' מחוסר תשומת לב, בתמימות, ולעיתים כתוצאה מ'התעלמות', מכוונת, מחוסר ענין או אף משרירות לב. על כן יש מקרים שבהם ה'ראיה' היא סוג של מבחן ל'מידות' ולמוסר של האדם והחברה.

פרשתנו קרויה בשם מיוחד 'וַיֵּרָא', בשל ההתגלות האלוקית לאברהם בפתיחתה. "וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח א). לאמור - הקב"ה 'נראה' לאברהם בצורה חד צדדית ומאפשר לו 'לראות' ולהתנבא על מה שעתיד להיות. אולם יש ל'וַיֵּרָא' משמעות נוספת, הקב"ה 'נראה' למי שיש לו רצון וזכות 'לראות' את השכינה: "אין מקום פנוי משכינה, אך לא כל אדם זוכה לראותה. רק מי שמסר את נפשו לד', - כדרך שאברהם עשה זאת זה עתה - זוכה 'לראות' את פני ד'" (רש"ר הירש שם). כלומר יש כאן הדדיות – רק מי שמתאמץ ומוסר את נפשו לד' ומבקש 'לראות' פני שכינה יזכה שהקב"ה 'יראה' אליו. מכאן למדנו על המשמעות של ה'ראיה' בתחום ש'בין אדם למקום' שאם נהיה מעוניינים 'לראות' פני שכינה ונתאמץ להתבונן בנוכחותו ובהנהגתו של הקב"ה בעולמו, נזכה שהקב"ה 'יראה' אלינו, נזכה שהקב"ה יאפשר לנו 'לראות' מה שאחרים אינם רואים, לזהות ולקלוט את המסר האלוקי מתוך המציאות, גם אם איננו נביאים.

עיון בפרשה מלמד שיש בה התייחסות לעוד היבטים מהותיים של סוגית ה'ראיה' האנושית גם בתחום ש'בין אדם לחברו'. אין כוונתנו ל'ראיה' אופטית, מזדמנת ופאסיבית, אלא על 'ראיה' אקטיבית של צופה התר ומתבונן היטב, ומחפש אחר משהו. 'ראיה' כזו שבאמצעותה מבחינים בדברים שאחרים נמצאים ליד ולא מבחינים בהם. כפי שהוזכר בפסוק הבא: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (שם פס' ב). לא מדובר כאן שאברהם 'ראה' אותם בצורה אקראית, אלא "'וישא עיניו' - התכוון להסתכל" (ספורנו שם). אברהם 'איש החסד' רואה את ה'אנשים' כי הוא 'נושא עיניו' ומחפש אחר עוברי אורח שנזקקים לארוח, אלמלא כן הם היו 'שקופים' מבחינתו: "כי זו היא מדריגתו של אברהם לישב פתח האוהל 'ולצפות' על אורחים, ותמיד הוא מתעסק להיות נוטע אוהלי אפדנו לאורחים" (כלי יקר שם). כי מראה עיניים הולך אחרי רצון הלב. "'והוא יושב פתח האוהל' - וכי דרכו של אברהם אבינו לישב פתח האוהל?! אלא להודיעך כמה חביבה הכנסת אורחין לפני אברהם אבינו. שכיון ששהה שני ימים בלא הכנסת אורחין אמר שמא סבורין שהן מצערין אותי, מיד יצא וישב לו על הפתח להכניס העוברים והשבין" (מדרש הגדול שם).

אברהם מלמדנו שעלינו להיות 'רואים' ומתבונים באופן אקטיבי ולא בוהים ומסתכלים במציאות כראיה אקראית ופאסיבית, בדרך זו נזכה לראות את צרכי הזולת ומצוקותיו, שלעיתים אחרים אינם רואים, ולא להתעלם מהם: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק ז'). "הוי 'רואה' בשרו כבשרך, כי אין לך אדם שאינו בא לידי מידה זו (של עניות). אם לא הוא - בנו, אם לא - בנו, בן בנו וכו'" (ויקרא רבה, לד יד). וכן אנו מצווים לא להתעלם כאשר אנו רואים אבידת רכוש של זולתנו, או שהוא עלול לאבדה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ וגו'... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב א-ג).

ישנם היבטים נוספים של ה'ראיה' בהמשך פרשתנו: האיסור של לוט 'להביט' אחור על חורבן סדום, הגר שנפקחו עיניה ו'ראתה' באר מים, ופרשת העקידה בהר המוריה, 'ראייתו' מרחוק כשעננים קשורים לראשו (שנעריו אינם 'רואים'), ראיית האייל, ולבסוף קריאת שמו: "ד' יראה".

חכמים סימנו את הפער בראיה האנושית הסלקטיבית ואמרו: "...שמראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנם...אבל מראית עיניהם של צדיקים תּוּאַר, לפי שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה....לפיכך הם שמחים במראית עיניהם" (אסתר רבה ז ט). המדרש שם מביא 'ראיות' הנוספות שמייחדות את הצדיקים, אברהם יעקב, משה ופנחס: "'וירא והנה איל', (שם כ"ט): 'וירא והנה באר בשדה' (שמות ג'): 'וירא והנה הסנה' (במדבר כ"ה): 'וירא פנחס', וכו'" (שם).

ה'ראיה' נדרשת גם בתחום ש'בין אדם לעצמו'.  שכן האדם נוטה שלא 'לראות' את חסרונותיו ולהתעלם מהם: "כל הנגעים אדם רואה – חוץ מנגעי עצמו; ר' מאיר אומר: אף לא נגעי קרוביו" (משנה נגעים ב ה). וכן אל לאדם להתעלם מהפוטנציאל הגלום בו, ועליו לעשות הכל כדי לממשו: "אמר לו הקב"ה לזה האדם: בני, כל הימים שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים ותלמוד תורה, והרחק עצמך מן העבירה ומן דבר מכוער. לכך נאמר 'ומבשרך לא תתעלם' (תנא דבי אליהו רבה פ' כז).

בכח ה'ראיה' גם לפרש מציאות שניתן לפרשה בכמה דרכים: "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה וכו'" (אבות ב ט). בעל ה'עין הטובה' רואה במציאות שלפניו את הטוב שבה, ומפרשה לטובה, ובעל 'עין רעה' רואה רק את הרע שבה. המקובלים יחסו למבט של ה'עין הטובה' גם כח אקטיבי להשפיע טובה על המציאות.

אמור מעתה: אמור לי מה אתה רואה, ומה לא, ואומר לך מי אתה!