'הנני' – גבורת העקידה ו'שעת נעילה'
הרב אליעזר שנוולד
הפרשה בחיי המעשה – וירא – תשפ"א
פרשת העקידה שנקרא השבת הינה אחת הפרשיות המכוננות בתורה, שמעוררות השתאות, וקשות להבנה בשכל אנוש. נסיון העקידה הטביע בדי. אן. אי. הקולקטיבי של עם ישראל את הדבקות והנכונות להקרבה ול'מסירות נפש' בלתי נתפסת, על היקר והקדוש לנו. ומלמדת עד היכן יכול להגיע כח העמידה אל מול ניסיון מאתגר שאין דומה לו. בזכות אמונה איתנה בקב"ה ובתורתו.
בפרשת העקידה מוזכרת שלוש פעמים ההיענות המוחלטת של אברהם. בביטוי יחודי - 'הנני'. כמענה לצו האלוקי - "ויאמר הנני" (בראשית כב א), כמענה לבנו יצחק "הנני בני" (שם פס' ז), וכמענה למלאך ד' המורהו "אל תשלח ידך אל הנער", "ויאמר הנני" (שם פס' י"א).
'הנני' הוא ביטוי רב עוצמה שמבטא נכונות יוצאת דופן לתת את היקר מכל - את החיים, וללכת נגד הרגש האבהי הטבעי: "הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג" (תנחומא ישן וירא מד). נכונות שיש בה הירתמות מוחלטת עד כדי איבוד הרצון הפרטי,: "הנני לשון ענוה, לשון חסידות, שכך ענוותנותו של חסידים בכל מקום" (תנחומא וירא כב). אולם בקריאה 'הנני' – הנה אני, אין נכונות אקסטטית הנובעת מאבדן העצמיות. אלא אדרבא, יש בה התחברות ל'אני' לרצון הפנימי הנובע מעומק העצמיות. "הנני. מתוך חרדת קודש של דבר ד', ריכז עצמו אותו צדיק, ע"פ הקריאה האלהית, שיהיה הוא עצמו מה שהוא בעצם הויתו הפרטית ע"פ קריאת שמו אברהם. מתוך אומר סלה זה נכנס הוא, ברום קדושת כל שאיפותיו, אל עצמיותו. והכנסה עצמית כזאת, שבאה מתוך החרדות העליונה לדבר ד', של ירא האלהים העליון, היא חודרת ועמוקה. היא כבר מרכזת את כל החיים אל הפרטיות המהותית, כפי מדת ההכשרה היותר עמוקה, ששום כח המשכה טבעית לא יוכל להיות ככה מעמיק את ההתרכזות האפינית, בתוכיות הנפש פנימה, עד כדי עומק זה, לחוש ולהרגיש יפה יפה את כל הרגשות הנשאים, הגנוזים בטבע האדם, וכל יחושיו החביבים הנוגעים בנפשו. ('עולת ראיה' ח"א עמוד פה ).
הפסוקים אמנם מתארים בעיקר את הנסיון של אברהם אבינו במעשה העקידה, אולם למעשה יצחק הוא האישיות המרכזית בעקידה, והנסיון שלו אינו נופל משל אביו. ועל שמו היא נקראת 'עקידת יצחק'.
יש המתייחסים ליצחק כנער (אבן עזרא פס' ה), שמובל לעקידה ע"י אביו, בצורה פאסיבית. אולם חז"ל מדגישים שבזמן העקידה יצחק היה בן שלושים ושבע שנים (בראשית רבה נה, ד, פרקי דרבי אליעזר ל"א) וכוחו היה במתניו. לו לא היה מוכן למסור את עצמו לעקידה על פי הצו האלוקי, בצורה שקשה לתפוס בשכל אנוש, היא לא היתה יכולה להתרחש: "הא לכם יצחק, ע"ה, אשר מסר עצמו בלי שום סרוב ועיכוב, ופשט צווארו על גבי מזבח להשחט, לעשות רצונו, יתברך, עם שהיה יכול בקטנה שבתנועות להמלט על נפשו, בהיותו בתוקף, במבחר ימיו" ('בינה לעיתים' לרבי עזריה פיג'ו דרוש עה). "ומלאכי השרת אומרים בואו ראו שני צדיקים, אב שוחט ובן עומד לישחט ואין מעכב בידו" (אבות דרבי נתן כת"י, תו"ש אות צב).
הרש"ר הירש מתאר ביד אומן את נסיון העקידה של יצחק והשלכותיו לדורות: "יצחק שוב לא היה ילד, הוא היה איש עצמאי בן שלשים ושבע. גדולת נפשו בכל מעשה העקדה היא אפוא ממין גדולת נפשו של אברהם. יצחק לא נצטווה מפי הגבורה, הוא שמע על כך רק מפי אביו כ"תורה שבעל פה". גם במעשה החטא של אדם וחוה נכללה אף חוה בעונש על מצות לא - תעשה, שלא ידעה עליה אלא מפיו של אדם (עי' לעיל ג, ב - ג). כן מקריב את עצמו כאן הבן היהודי הראשון למען מסורת, ששמע עליה רק מפי אביו. כאן הוטמן זרע התמסרותם של הדורות הבאים למען קבלת אבותיהם. וכן שואלים חז"ל (סנהדרין פט ע"ב): "אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק?" והתשובה היא: "היכא דמוחזק שאני" - יצחק לא פעל על יסוד מופת שחיזק את אמונתו, כי אם על יסוד האופי של אביו שהיה "מוחזק" בעיניו בכשרותו. גם מסירותנו אנו אל קבלת אבותינו יסודה באופיים. כמו אברהם, כן גם אבותינו לא היו בעלי סמכות הירארכית. שום מסורת לא יצאה מפיהם, שלא הקריבו את עצמם למענה בראש ובראשונה" (רש"ר הירש בראשית כב ג).
מהעקידה עד היום עם ישראל ידע עקידות רבות. בשנות הגלות היו אלה בעיקר כתוצאה מהרצון להמיר יהודים על דתם, או כתוצאה משנאת יהודים. מאז תקומת מדינת ישראל והקמת כח המגן העברי עם ישראל ידע עקידות של בנים שקראו 'הנני', שנענו, בדעה צלולה ובלב שלם, לצו הגנת האומה. והיו מוכנים למסור את הנפש ולעקוד את עצמם כדי להגן עליה בגופם. ואת האבות והאמהות המחנכים את בניהם לכך.
בשבועות האחרונים מוקרנת הסידרה 'שעת נעילה' על מלחמת יום הכיפורים. ההקרנה לוותה בקמפיין אדיר שיצר ציפיה, שבפנינו הפקה מושקעת, שלראשונה, סוף סוף, תציג את המלחמה ההיא באור הנכון.
בבמות שונות התייחסנו למספר היבטים שבהם פרקי הסידרה שהוקרנו עד כה מחמיצים את העיקר, ושהיא אינה שונה מהאג'נדה המוכרת ביחס למלחמה. התמקדות בכשלים, בהפתעה ובמחדל, והתעלמות מהמהפך חסר התקדים שהתרחש במהלך המלחמה (בגולן תוך חמישה ימים עד ארבעים ק"מ מדמשק, ובמצרים תוך אחד עשר יום, עד מאה ואחד ק"מ מקאהיר). בהקשר לפרשת העקידה אני מבקש להצביע על היבט נוסף. במלחמה זו (כמו גם במלחמות נוספות) באה לידי ביטוי מסירות נפש מעוררת השתאות של הלוחמים מן השורה שחרפו את נפשם, ביודעים, ומתוך דעה צלולה, כדי לבלום את נחשולי הטנקים שאיימו על המדינה. לוחמים שנענו ב'הנני' ושפעלו מתוך אמונה עמוקה וברורה שכך עליהם לעשות, וכי מוטלת עליהם החובה לעשות זאת גם במחיר היקר מכל - החיים. ומתוכם יותר מאלפיים ושלוש מאות מטובי הבנים, גם שילמו על כך בחייהם (ועוד יותר משלוש מאות בתקופת ההתשה עד אחרי פסח).
במקום להאיר את התופעה המופלאה הזו ולממדי הקדושה שהיא מבטאת, הסדרה נוטה לייצר טלנובלה של זוטות.
אגב, מסירות הנפש היא אחד הגורמים להיווצרות המהפך הזה. אחרי ארבעים ושבע שנים הגיע הזמן שנדע להעלות אותה על נס ולהוקיר את הלוחמים על פועלם.
נ.ב.
כולנו מחוייבים לזכור ולהעלות על נס את הסיפור של לוחמי מלחמת יום הכיפורים. סיפור של העוצמה הגלומה בעם הזה, מכל המגזרים, עוצמה שעמדה למבחן עליון, ובה הם עמדתו בגבורה. ידעו הדורות הבאים, ויכירו, ויתחנכו לאורם.
הסדרה 'שעת נעילה' מנסה לקרוץ לחולשות האנושיות ולצהיבות של טלנובלה . חוסר יכולת להבחין בגודל השעה וגודל האירוע. החמצה גדולה. במקום לנסות להציג את העוצמה להפוך הכל לסיפורי קטנטנות.