איש ואשתו זוגיות או ברית
הפרשה בחיי המעשה פרשת נח תשפ"ג
הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
לפני קצת יותר מעשור חל שינוי בשימוש במונח מרכזי בתחום הקשר בין איש לאשה. במקום השימוש במונח 'נשוי' או 'נשואה' מתרחב השימוש במונח 'בזוגיות'. והוא הולך ומשתרש בשיח, ולא בכדי. המונחים שבהם אנו משתמשים משקפים את התפיסה העומדת ביסודם, גם אם לא כל המשתמשים בהם מודעים למשמעותם, ומזדהים אתם באופן מוצהר.
גם בעבר הייתה אבחנה מושגית של המצב בתקופת ההיכרות וה'חברות' שלפני הנישואין ובין המצב שלאחר מיסוד הקשר. הוא קיבל את השם המחייב 'נישואין' או בצמד המונחים 'איש ואשתו', 'אישה ובעלה'. או במונח המלא והמחייב יותר 'ברית הנישואין'. המונח 'זוגיות' משקף ביטוי אוורירי של קשר עכשווי בין בני זוג, זמני למדי, שאין בו מחויבות מוחלטת, ארוכת טווח לעתיד, של בני הזוג זה לזו, וגם לא להקמה של תא משפחתי משותף וגידול ילדים משותפים.
יש הרואים את השינוי הזה כחלק מההשפעות של העידן הפוסט מודרני, שמתאפיין בקושי להתחייבויות מוחלטות, ארוכות טווח, ובכריתת בריתות. ויש הרואים בו תוצאה של שחיקה כללית במעמד של המוסד המשפחתי, ובהשפעה של המתירנות על התרבות המערבית.
אחד המאפיינים של העם היהודי, לאורך כל הדורות, הוא ה'משפחה היהודית'. מחד, במרכזיות שהיא קיבלה בתוך הקהילה היהודית, ובמקומה בהלכה ובהגות היהודית, ומאידך, בהתייחסות של אומות העולם, שהתבוננו בה מבחוץ וציינו את יחודיותה. כאשר בלעם צופה על מחנה ישראל במדבר הוא שם לב לייחודיותה ומתפעם: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד ה). היא אחת הסיבות לשרידות יוצאת הדופן של העם היהודי, ושמירת מורשתו, למרות התלאות שעבר.
על ברית הנישואין אומר הנביא: "והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב יד). ה'ברית' היא ביטוי למחויבות עמוקה יותר, שאינה באה רק להסדרת מערכת היחסים הבין אישית בין בני הזוג. בני הזוג כורתים ביניהם ברית נאמנות ומחוייבות הדדית, שנועדה להישמר עד יומם האחרון, ואמורה לעמוד בכל המשברים שעלולים להיות להם בדרך, גם בשעה שלאחד הצדדים לא משתלם יותר לעמוד בה. ברית עמוקה ותובענית של דבקות ואהבה.
לא בכדי נקראת הקמת המשפחה ביהדות: 'קידושין', ובמעמד של ה'חופה והקידושין' אנו מברכים: "אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין" (עפ"י כתובות, ז ב). היהדות רואה במשפחה ובזוגיות ערך אלוקי, מיטאפיזי, "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן" (סוטה יז א).
המבול שעליו אנו קוראים בפרשתנו היה אתחול מחודש של העולם. העולם הגיע לשפל מוסרי שגרם לו לכלות את עצמו. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יב), השחתה של גזל וחמס, של זנות וזימה ופגיעה במסגרת המשפחתית, שגרמה להתפוררות האנושות וכיליון שלה את עצמה: "'והנה נשחתה' – מעצמה. כי בזולת עונש הייתה בדרך השחתה בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה, ובגזל המקלקל המדינות וכו'" (ספורנו שם).
הבאים לתיבה, שורדי המבול, היוו את מולקולת היסוד שממנה אותחל העולם החדש המתוקן והמשודרג. בציווי לנח מדגיש הכתוב את מטבע הלשון 'איש ואשתו' גם לגבי בעלי החיים. הוא מטבע ייחודי בכל התורה: "וַיֹּאמֶר ד' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. וגו'. וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז' א-ז).
אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ הוא ביטוי של קשר הדוק, סימטרי, מוקפד ומחייב. הוא יהיה התשתית של העולם החדש והמתוקן שנולד לאחר המבול. שתהיה בו 'ברית' מחייבת ולא רק 'זוגיות'.
ומכאן גם ברית הנצח של הקב"ה עם האנושות, בהמשך הפרשה, שלא יכרית אותה לעולם. והאות לברית - הקשת בענן: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וגו'. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ וגו'. וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט' ט-טו).