תורת ישראל פותחת בסיפור הבריאה, יצירה מחודשת, 'יש מאין': "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ." (בראשית א א). "כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלקים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל" . (רמב"ן שם).
אולם מעשה הבריאה האלקי המתואר בתורה אינו ניתן להבנה בצורה פשטנית, הוא מצוי ברבדי המציאות האלקית העליונה: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ד'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם".(ישעיה נה ח). לתבונה האנושית המוגבלת אין גישה לרבדים אלה, ואין לה כלים להבין אותם על בוריה. על כן מעשה בראשית הוא מסתרי תורה ו"אין דורשין וכו'. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". (משנה חגיגה פ"ב מ"א). "מעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו". (רמב"ן שם). מכאן עולה השאלה מה טעם בחרה התורה לתאר את מעשה הבריאה אם בעצם לא ניתן להבינם אלא ליחידים? (הרמב"ן שם בהסבר ר"י).
התורה מתארת את הבריאה כתהליך מדורג ומתוכנן בצורה מדוקדקת. חכמים אף המשילו את מעשה הבריאה לבנית ארמון מפואר שנבנה על פי תכנית מפורטת ומראש, שהתכנית האלקית קדמה למעשה הבריאה: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".(בראשית רבה א א)
מכאן שהתיאור של הבריאה על כל שלביה בא ללמדנו שהקב"ה ברא את העולם לפי תוכנית חכמה מוגדרת מראש והקפיד על כל שלביו. ושהתכנית גנוזה בתורה. "מעשה הבריאה הגשים את המחשבה והוציא אותה אל החוץ - וכך נתן למחשבה קיום חיצוני, מוחשי. העולם כולו, בכלליו ובפרטיו, איננו אלא הגיונות האל שהוגשמו". (רש"ר הירש בראשית שם). נדמה שלא נמעיט מקדושתה של תובנה זו אם נתאר את ההתנהלות האלקית כ"תכנית האסטרטגית של הבריאה".
המקובלים הדגישו גם את העובדה שתכנית הבריאה היא יוזמה אלקית שכוללת בתוכה את היעוד של קיום העולם והשרש לכל מהלך ההיסטוריה, עד הגעת הבריאה ליעדה הסופי. "והנה לדרך זה צריך שיהיה שורש במאורות, כי צריך שיהיו מוכנים בדרך זה שיצא מהם הענין הזה. וכו'. וכל דבר הוא כך, בסוד ראש וסוף. והנה כתיב, מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י) וזה סוד ההנהגה ההולכת מן הראשית וכו'. ועד האחרית וכו'. וכן, מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים יא, יב). והענין, כי תחלת המחשבה היא סוף המעשה, וכו'. (רמח"ל אדיר במרום ח"א). וכך גם אנו מזכירים בפיוט לכה דודי של המקובל ר"ש אלקבץ: "סוף מעשה במחשבה תחילה". הגעת הבריאה ליעדה ב"סוף" תהיה תואמת את התכנית שיועדה לה ב"מחשבה תחילה". גם כאן ניתן לכלול תובנה זו כחלק מה"תכנית האסטרטגית של הבריאה".
אולם לכאורה המשל אינו מתאים לנמשל. שכן מלך בשר ודם שבונה ארמון אכן זקוק לתכניות והנחיות מראש. אולם הקב"ה שהוא מקור החכמה הוא גם זה שהמציא את התכניות, ואם כך לשם מה הוא זקוק לתוכנית מראש יכל לכאורה לברוא את העולם תוך כדי הגיית התוכנית?!
הרמח"ל (תחילת דעת תבונות) מדגיש כי אין ספק שהקב"ה היה יכול לברוא את העולם על פי מידתו האינסופית אולם ממספר סיבות (שחלקן חשף בפנינו) הוא בחר לברוא אותו על פי מידות העולם המוגבלות, ובאופן שהאדם יוכל ללמוד על דרכי הקב"ה.
הודעת דרכי ההנהגה האלקיות לאדם אינן ידיעה גרידא. איש האמונה מבקש לתרגם ידיעה זו כדי "לדבקה בו" ובמידותיו ו"ללכת בדרכיו".
ניתן לומר שבסיפור הבריאה, עד היכן שהתבונה האנושית משגת, הקב"ה מלמדנו את יסודות הבריאה ואת דרכי ההתנהלות של האדם בעולמו בדרך ד'. העשיה צריכה להתנהל בצורה איסטרטגית, צופה פני עתיד, האדם יוזם את העשיה לאור היעוד ומטרת-על, שממנה נגזרות התכניות, והביצוע לפרטי פרטים. התכניות צריכות להיות כוללניות ארוכות טווח ומדוייקות. בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". כך הוא יזכה לעשיה שלימה ומבורכת ולהדבק בדרכיו ב"ה.