הכרת תודה מבראשית
פרשת בראשית
החגים מאחרינו ומתחילים את השגרה מבראשית. הגבאים, ראשי הקהילות ופרנסי הציבור שטרחו והקדישו רבות מעצמם במהלך החגים חוזרים לשגרה, ואנו, האם נדע להוקיר להם תודה על מאמציהם עבורנו ועבור הקהילה (מבלי להסתפק בכך ש'הקב"ה ישלם שכרם'), או שנראה את פועלם כמובן מאליו.
'מתחילים מבראשית'. לא מ'ההתחלה', אלא מ'הראשית', מהיסודות. מה'מחשבה תחילה' שמולידה את 'סוף המעשה'. פרשת ה'בראשית' נוגעת ביסודות הקיומיים והרוחניים של העולם בכלל ושל עולמנו היהודי בפרט. בדברים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
האתגר של איסור האכילה מעץ הדעת העמיד במבחן גם את הכרת התודה של האדם לקב"ה על האשה אשר נתן עמדו. כאשר הקב"ה פונה אליו: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?!" (שם ג יא). התשובה של אדם הראשון היתה מתחמקת מאחריות ומתריסה: "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואוכל" (שם יג). כביכול לא הוא נושא באחריות אלא האשה! ואף חמור מכך, הקב"ה כביכול גרם לכך בשל האשה שנתן עמדו!: "אשר נתתה עמדי - לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר" (רש"י שם).
באמירה זו נולדה לעולם בפעם הראשונה כפיות התודה והטובה: "כאן כפר בטובה" (רש"י שם). "אדם הראשון כפוי טובה היה שנאמר: 'האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל" (עבודה זרה ה ב). שכן מי כמוהו ידע עד כמה בריאת האישה עבורו היתה טובה גדולה וחסד שהקב"ה עשה עימו. כל זה לא מנע ממנו להציג שכביכול לא טובה עשה לו הקב"ה בכך שזימן לו את חוה, אלא רעה! ומכשלה מחטיאה!
ההתכחשות לטובה, במודע, והכפירה בחסדו של הקב"ה, גרמה לכך שלא התאפשר לאדם לעשות תשובה על חטאו. לעומתו קין שעשה תשובה על רצח אחיו הבל, זכה שהתכפר לו.
סוגיה בראשיתית זו באה ללמדנו עד כמה הכרת התודה היא דבר יסודי בעולמנו הרוחני, המוסרי והחברתי. ועד כמה כפיות התודה היא פחיתות מגונה. די לה לכפיות הטובה שלא תאפשר לאדם לחיות בגן עדן. הכפירה בטובה הופכת אותו לגהנום. יש אמירה המיוחסת לנפוליאון: "התדע מה קשה יותר לשאת מאשר את תהפוכות הגורל? את השפלות שבכפיות הטובה של האדם".
בכל פעם שמתעוררת בעולם כפיות טובה מתעוררת מחדש, במידת מה, כפיות הטובה הבראשיתית של אדם הראשון. כך היה גם בכפיות הטובה של עם ישראל על קבלת המן במדבר: ""אמר להם משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה וכו'. כפויי טובה – דכתיב: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (במדבר כא) בני כפויי טובה דכתיב: 'האשה אשר נתת עמדי'" (עבודה זרה שם).
אדם הראשון היה אמור להכיר בטובה, שכן הוא טעם את טעם המצוקה הקשה, את הבדידות שבטרם נעשתה לו הטובה. לעיתים התהליך הוא הפוך. ההבנה שאכן נעשתה לאדם טובה ע"י מאן דהו נולדת רק כאשר הטובה מפסיקה, מסיבה כזו או אחרת. כך ראינו במדבר כאשר מתה מרים והסתלקה בארה, רק אז התחדדה התודעה של העם שרק בזכותה של מרים היתה לו כל אותן שנים באר ניסית בכל שנות המדבר.
פעמים רבות כפיות התודה אינה נעשית במודע. ולעיתים כפוי התודה אינו מהפך את הטובה שנעשתה עבורו כאילו הרעו לו. הוא פשוט אינו נותן את דעתו לכך שמאן דהו עושה דברים עבורו, ולטובתו. או שאינו שם לב לכך ונדמה לו שזה דרכו של עולם, או שפוטר את עצמו באמירה שהמטיב עושה זאת במסגרת תפקידו, ולעיתים אף מחפש האם לעושה הטובה יש סוג של אינטרס אישי, וטובת הנאה אישית, ולמען עצמו הוא עושה ולא למען זולתו.
ואנו נשוב ונתחיל מבראשית ונדע להכיר תודה לראויים לה.